Warning: Parameter 3 to plgContentFootnotes::onBeforeDisplayContent() expected to be a reference, value given in /home/menin/public_html/libraries/joomla/event/event.php on line 67
Array הדפסה Array
 זמניות כמרחב תודעה והתנגדות פלסטיניות
הפלסטינים לא נותרו אדישים להחלת הזמן הציוני. התנגדותם למהלך זה התבטאה, בין היתר, באימוץ מסגרת זמן חלופית שהתפתחה בהדרגה, אך לא באופן לינארי. בספר הפרוזה האחרון שלו שנתפרסם לפני מותו, בנוכחות ההעדרות, כתב מחמוד דרוויש:

"אין הגעגוע מעשה זכירה, אלא מה שנבחר ממוזיאון הזכרון. הגעגוע הוא בררני כמו גנן טוב, והוא הישנות הזכרון לאחר שנוקה מההפרעות. לגעגוע תסמיני לוואי, ובהם: התמכרות הדמיון להסתכלות לאחור, והמבוכה מההיפטרות מהמחויבות להווה, וההגזמה בהפיכת ההווה לעבר, אפילו באהבה.
הגעגוע הוא צלקת בלב וטביעת מולדת על גוף. אך אף אחד אינו מתגעגע לפצעו, אף אחד אינו מתגעגע לכאב או לסיוט, אלא למה שהיה לפני הסיוט, לזמן נטול כאב מעבר לכאב ההנאות הראשונות, הממיסות את הזמן כקוביית סוכר בכוס תה, לזמן בעל חזות של {footnote} מחמוד דרוויש, פי חד'רת אל-גִיאב (ביירות 2006).{/footnote} גן עדן."  

דברים מורכבים אלה משקפים תחושות קולקטיביות רבות ומגוונות, ובהן תחושת משבר הזמן המאפיין את התודעה והמציאות הפלסטיניות בעקבות השהייתן מהזמן מאז הנכבה. דברי דרוויש גם מבטאים את ההבחנה העמוקה בתודעה ובשיח הפלסטיניים בין הקיום והזכרון לפני הנכבה והקיום והחוויות אחריה. בהקשרנו, אפשר לקשור הבחנה זו בטענתו החשובה של ולטר בנימין: "לנסח כהיסטוריה את מה שחלף אין פירושו להכירו 'כפי שאכן היה'. פירושו ניכוס זכרון כפי שהוא מבזיק ברגע של סכנה". {footnote} ולטר בנימין, הרהורים (תל-אביב 1996): 312.{/footnote} העבר הפלסטיני, ככל עבר אחר, הוא פרי אילוצֵי ההווה. מכאן נובעת סלקטיביות הזכרון המשתקפת במאמצים האינטלקטואלים והתודעתיים הכבירים שמשקיעים הפלסטינים במאבק נגד הוצאתם מההיסטוריה ומהזמן.
הזכרון, הגעגועים, הנוסטלגיה וכתיבת ההיסטוריה הם כלים מרכזיים במאבק נגד הגירוש מגן העדן של ההיסטוריה – המולדת. הייחוד הפלסטיני טמון בכך שאי-אפשר להפריד בין המאבק בנרטיב ההיסטורי הציוני לבין המאבק היומיומי על היישנוּת הפלסטינית, המשתקף בעמידותם של כל פלסטיני ופלסטינית, כיישויות היסטוריות, ובעצם ביצועיותם היומיומית כפלסטינים. כינון הפלסטיניות הוא כלי מרכזי בהתעמתות עם העקירה מהזמן, מההיסטוריה ומהמקום, שלא תמה בשוך קרבות 1948, אלא נמשכת עד היום, שכן הנכבה אינה ארוע שתם ונשלם, אלא רצף ארועים מכונני-תודעה.
ההיסטוריה הפלסטינית, הזכרון הפלסטיני והשלכות הציונות על הקיום ההיסטורי הפלסטיני מעסיקים חוקרים והוגים פלסטינים, שהדגישו ומדגישים, לפחות מאז שנות ה-80, את האופן שבו מוחק הנרטיב הציוני את הפלסטינים מההיסטוריה של פלסטין ומכפיף את זהותם לסדר-יום ציוני. ספרו של אדוארד סעיד, שאלת פלסטין, היה הסנונית הראשונה בתחום זה. {footnote} אדוארד סעיד, שאלת פלסטין (ירושלים 1981).{/footnote} אולם, כפי שטוען זכריא מֻחמד, העיסוק הפלסטיני בהיסטוריה העצמית היה בבואה או הד של הנרטיב הציוני ובכך הנכיח ואולי אף אִשרר אותו. {footnote} זכריא מֻחמד, פי קד'איא אלתקאפה אלפלסטיניה (רמאללה 2002).{/footnote} כמו-כן, עד לא מכבר ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית והעיסוק בזהות הפלסטינית התמקדו ברובם באליטות הפלסטיניות והתעלמו מההוויה היומיומית של המוכפפים הפלסטינים, שהיו ועודם רוב העם הפלסטיני.
קולם של המוכפפים החל נשמע לאחרונה כתוצאה מהתפתחות ההיסטוריה האוראלית הפלסטינית, הנשענת על עדויות חיות של פליטים ועקורים. חיבור המבט ההיסטוריוגרפי למעקב אחר התפתחות תודעת ההיסטוריה והזמן של המוכפפים מעלה תרומה נכבדת להארת מורכבות המאבק הפלסטיני לחזרה להיסטוריה ולזמן ולהבנת התפתחות הטליאולוגיה הפלסטינית ומרכיביה השונים. זאת משום שההנכחה העצמית הפלסטינית אינה מתמצה בספרי היסטוריה, אלא גם, ובעיקר, בעמידוּת הפלסטינית היומיומית מול מה שכיננו ריקון הזמן או השהייתו באמצעים פרקטיים ויומיומיים. חשוב לציין שבניגוד לתיאורים ההיסטוריוגרפיים והפוליטיים הישראליים, המאפיינים את המציאות הפלסטינית מ-1948 ועד סוף שנות ה-60 כמצב של "תרדמה", {footnote} יהושפט הרכבי, הפלסטינים מתרדמה להתעוררות (ירושלים 1979).{/footnote} חתרו הפלסטינים בהתמדה לשוב לבתיהם והתנגדו למציאות החדשה שכפתה 1948. מאמצים אלה השתקפו בניידות העקורים והפליטים הפלסטינים, בנסיונותיהם להדוף את מאמצי ישראל לקבע את פליטותם ובחתירתם לחזור לבתיהם או לפחות לקרבת יישוביהם. המקרים של איקרית, בִּרעם, אל-גאבסיה, עילבון ואחרים ממחישים את מאבקם של הפליטים והעקורים נגד הזמן ונגד חתירת ישראל לשנות את פני ההיסטוריה המקומית באמצעות מדיניות המבוססת על עקירת פלסטינים ובנייה יהודית, אגב "שחזור" העבר המיתי הרחוק על חשבון ההווה החומרי.
תקצר היריעה מלהתעכב על כל פרטי החזרה הפלסטינית לזמן ולמקום מאז 1948, ולכן, נסתפק בתיאור המאבק הפלסטיני בנדבכי העקירה השונים מנקודת-מבט קיומית ותודעתית ונתמקד בשלבי ההתפתחות של תודעת הזמן ודרכי ההתמודדות עם אתגר הזמניות או השהיית הזמן הפלסטיני.  
 דברי דרוויש שזה עתה צטטנו מאירים את אחת ההשלכות המרכזיות של המציאות הציונית בארץ המתבטאת בהפיכת חיי הפלסטינים בכללם למושהים או לארעיים, גם בעיני עצמם. ארעיות זו מעידה על אי-השלמה עם תוצאות הציונות מצד אחד, אך גם על מצוקה, חוסר-אונים ואובדן עצות מצד אחר. אי-ההשלמה היא בחלקה פסיכולוגית-אינסטינקטיבית, ובחלקה פוליטית. המצוקה, חוסר-האונים ואובדן העצות הם ביטוי לכמיהה להתממשות העבר בעתיד או למה שקוזלק מכנה "אופק הציפיות" המבנה את העבר וההווה. {footnote} Reinhardt Koselleck, Futures Past: on the Semantics of Historical Time (Cambridge, Mass. 1985): 255-75      {/footnote} כמיהה זו טומנת בחובה סתירה מעצם הבלבול שהיא זורעת במבנה הזמן ובתרגומו לזמניות ממושכת.
חקר המציאות הפלסטינית לאחר הנכבה הדגיש ברובו את העקירה והפליטות כבעיה קיומית. דגש זה נאמן למציאות הקשה שנוצרה בעקבות העקירה: מאות אלפי פלסטינים נדחקו מבתיהם ומכפריהם למקומות מרוחקים והפכו בן-לילה מאנשים – שרבים מהם חיו בתנאים חברתיים-כלכליים סבירים – לנזקקים ולחסרי-בית. אולם ספרות המחקר מיעטה לעסוק בדחיקת הפלסטינים מההיסטוריה וביחס בינה לבין עקירתם ממולדתם. רק בעשורים האחרונים, ובעיקר בעקבות הופעתן של תיאוריות היסטוריוגרפיות ביקורתיות ותיאוריות נרטיביות ודיסקורסיביות חדשות, החלה בחינה מחדש של ההיסטוריוגרפיה הציונית ושל החוויות האנושיות שהנכבה גררה בעקבותיה. גישות בין-תחומיות חדשות היוצרות חיבורים היסטוריוגרפיים, ספרותיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים ופוליטיים מציעות תמונה שלמה יותר של הנכבה והשלכותיה ומעמיקות את הבנתן. תרומת הגותו של אדוארד סעיד בהקשר זה היא מרכזית, אך בהמשך למסורת שביסס נדרש עתה חיבור של הממד האינטלקטואלי עם הממד העממי כדי לשקף תמונה "אמיתית" יותר של המציאות. הבנת התמודדותם של הפלסטינים עם הנסיונות לסלקם מההיסטוריה ומהזמן מחייבת התבוננות מעמיקה בהתפתחות ההיסטוריה והזכרון הפלסטיניים, כמו גם בהתמודדותם עם תפישות הזמן הציוניות השולטות.
ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית צברה בשנים האחרונות תאוצה גדולה, במיוחד בעקבות הופעת השיח ההיסטוריוני החדש בישראל, {footnote} תום שגב, הציונים החדשים (ירושלים 2001); אורי רם, הזמן של הפוסט: לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל (תל-אביב 2006).{/footnote} שחשף מידע חדש על התהוות והתפתחות התנועה הציונית ומדינת ישראל. היסטוריוגרפיה זו מצביעה על סתירות פנימיות בנרטיב ההיסטורי הציוני ומציעה נרטיב היסטורי חלופי המערער על צדקת הנרטיב הציוני ומבסס את הקיום הפלסטיני בפלסטין על רצף היסטורי בן מאות אם לא אלפי שנים. אמנם מחקרים אלה לא מצליחים לבסס את התפתחות הלאומיות הפלסטינית במובנה המודרני, אך הם, ללא ספק, בגדר נסיון מוצלח להמחיש את מופרכותה של תיאוריית "הארץ ללא עם לעם ללא ארץ" – מעמודי התווך של האידיאולוגיה, המיתולוגיה והתעמולה הציוניות. המחקר ההיסטורי וההיסטוריוגרפי הפלסטיני חותר לקעקע, בסיוע מחקרים ארכיאולוגיים והיסטוריים מערביים ביקורתיים, הנחות יסוד שליטות בנרטיב הציוני, היוצרות זיקה טרנס-היסטורית בין מדינת ישראל לעבר המקראי ומנמקות/מצדיקות את הקמתה במונחים של חזרה למולדת לאחר גלות כפויה.
אם כי רבות מן העבודות ההיסטוריות וההיסטוריוגרפיות הפלסטיניות והערביות הן תמונת ראי של ההיסטוריוגרפיה הציונית ואף מאששות חלק מיסודותיה והנחותיה, הן מעוררות פולמוס עמוק סביב הוצאת הפלסטינים אל מחוץ להיסטוריה, השתקתם והשהיית זמנם. עיקר כוחה של ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית החדשה טמון בחתירתה לבחון את מידת תלותה של התגבשות הזהות הפלסטינית בהגירה היהודית ובהתפתחות התנועה הציונית. ממצאי המחקר ההיסטוריוגרפי בסוגיית הזהות מפריכים את טענת התלות באמצעות מידע חדש הממחיש את קיומה של תודעה פלסטינית עמוקה עוד מימי שלטונו של מוחמד עלי בפלסטין, היינו: לפני "הגירוי" הציוני. {footnote}Mahmud Yazbak, Haifa in the Late Ottoman Period, 1864-1914: A Muslim City in Transition (Leiden 1998){/footnote} מחקר זה מעיד על חתירה עמוקה להחזרת הפלסטינים ופלסטין להיסטוריה במישורי התודעה האינטלקטואלית והשיח האקדמי.  
 לצד העבודות ההיסטוריוגרפיות, מתגבר העיסוק בהיסטוריה אוראלית המתבססת על עדויות פלסטינים, שגורשו או שכפו עליהם להתפנות מבתיהם עד שוך הקרבות. {footnote}ראו, למשל:Rosemary Sayigh, "Palestinian Refugees in Lebanon: Implantation, Transfer or Return?" Middle East Policy 8:1 (2001): 95-105 {/footnote} מחקרים אלה מספקים עדויות חיות לדפוסי הפעולה של כוחות ההגנה הפלסטינית בזמן הנכבה ובעיקר מצביעים על המשבר הנפשי, שבו שרויים פלסטינים רבים עד היום בעקבות אובדן המקום והבית. מעדויות של פליטים ואחרים, מתחוור שנכבת 1948 הפתיעה את הפלסטינים. {footnote}Rosemary Sayigh, Palestinians: From Peasants to Revolutionaries (London 1979){/footnote} רבים ראו במהפך הדמוגרפי ובאובדן הבית אסון שלא ניתן היה לחזותו. בעוצמת ההפתעה, איבדו רבים את האיזון הנפשי כתוצאה מהמכה האנושה שספגה יישנוּתם הבסיסית של מרבית בני-העם הפלסטיני, שבתקופה קצרה יחסית איבדו את התנאים הבסיסיים לקיום אנושי נורמלי.
את עומק הטראומה מדגימים מחקריהן של הלנה שולץ-לינדהולם על הפזורה הפלסטינית, ג'ולי פטיט ולאלה חלילי על הפליטים בלבנון ואילנה פלדמן על הפליטים בעזה ומחקרַי שלי על העקורים בישראל. {footnote} Helena Schultz-Lindholm, The Palestinian Diaspora: Formation of identities and Politics of Homeland (London and New York 2003); Julie Peteet, Landscape of Hope and Despair: Palestinian Refugee Camps (Philadelphia 2005); Khalili, Laleh and n/a, ”Places of Mourning and Memory: Palestinian Commemoration in the Refugee Camps of Lebanon,” Comparative Studies of South Asia, Africa and the Middle East, 25:1 (2005): 30-45; Ilana Feldman, ”Home as a Refrain: Remembering and Living Displacement in Gaza,” History & Memory 18:2 (Fall/Winter 2006): 10-47 {/footnote} {footnote} ראו, לדוגמה: Mindy Thompson Fullilove, "Psychiatric Implications of Displacement: Contributions from the Psychology of Place," American  Journal of Psychiatry 153:12 (December 1996): 1516-1523{/footnote} מחקרים אלה ואחרים מצביעים על מרכזיות העקירה, אובדן הבית והמקום בתודעה ובפסיכולוגיה של הפליטים בפרט ושל הפלסטינים בכלל ומאששים את ממצאיהם של חוקרי הפסיכולוגיה של המקום והעקירה.     
באלפי ראיונות שנערכו עם פליטים פלסטינים, חוזרים כחוט השני הנוסטלגיה והגעגוע לעבר האבוד, שספק אם יחזור אי-פעם. הדבר עולה בקנה אחד עם אבחנתו של פטר פריצשה ולפיה הנוסטלגיה "מבטאת תרבות של קורבנות המציעה גרסה אלטרנטיבית של ההיסטוריה כקטסטרופה". {footnote} Peter Fritzsche, ”Spectres of History: On Nostalgia, Exile, and Modernity,” American Historical Review (December 2001): 1592{/footnote} הגעגוע לעבר והכאב על האובדן בבחינת הנכחת הפלסטיניוּת בהיסטוריה גם מוצאים ביטוי מאז הנכבה ועד היום בספרות, באמנות ובשירה הפלסטיניות של יוצרים פלסטינים מרכזיים הפועלים במולדתם ומחוץ לה. {footnote} ראו: כמאל בולטה, איסטיחדאר אל-מקאן: דראסה פי אל-פאן אל-תשקילי אל-פלסטיניה אל-מועשר (טוניס 2000); אסמאעיל שמוט, אל-פאן פי פלסטין (כווית 1989); Gannit Ankori, Palestinian Art (London 2006).{/footnote} השירה והספרות משחזרות את העבר במושגים נשגבים שעברו זיקוק עמוק של הזמן והזכרון ומעלות את הכאב העמוק המהדהד בתודעת הפלסטינים שנעקרו מבתיהם בן-לילה ומאז חולמים להתחבר מחדש לעברם המדומיין.
ספרו האוטוביוגרפי של אדוארד סעיד עקור  {footnote}אדוארד סעיד, עקור: לא מזרח ולא מערב (תל-אביב 2001).{/footnote} מבטא, למשל,  את עומק משבר העקירה גם מקץ עשורים רבים של חיים במקום אחר וגם לאחר התפוגגות ההשלכות הכלכליות של העקירה. סעיד מביע את עומק השבר הנפשי לא רק בעקבות העקירה, אלא גם בעקבות השינוי שעבר הבית המקורי וחוסר היכולת לא רק לחזור אליו, אלא גם לשוב ולהתחבר אליו לאחר החזרה. על שבר זה גם מעידים שני סופרים פלסטינים נודעים אחרים, מוריד אל-ברגות'י ופוַאז תורכי, {footnote} Murid Barghuthi, I Saw Ramallah (New York 2003); Fawaz Turki, Exile's Return: The Making of a Palestinian American (New York 1994) {/footnote} המתעדים את חזרתם למולדת בעקבות הסכמי אוסלו ומתארים את המשבר הנפשי שחוו בַּמגע מחדש עם המולדת והמקום שהשתנו מקצה לקצה. לתחושת הניכור שהם מתארים, שותפים גם סופרים ומשוררים גולים אחרים, כמו איחסאן עבאס וזכריא מֻחמד, או כאלה שנותרו במולדת, אך חיו כפליטים פנימיים, כמו מוחמד עלי טאהא ורג'א שחאדה, או כזרים במולדתם, כמו אמיל חביבי.
חוויית העקירה היא, ללא ספק, תופעה כלל-פלסטינית עמוקה, המספקת גורמי עומק רבים להתנגדות למדיניות הפרגמנטציה הישראלית, שחותרת מאז 1948 להמציא פתרונות שונים ומנותקים לקהילות הפלסטיניות השונות, בעיקר במקומות מגוריהן העכשוויים, ואגב כך למסד את ההבדלים ביניהן. בהקשר זה, חשוב להצביע על הדמיון בחוויית האובדן והזרות של הפלסטינים באשר הם, כולל בישראל, דבר המשתקף בדמיון הקולקטיבי הפלסטיני המשותף חוצה-הגבולות שנוצר בעקבות הנכבה וברא קהילה מדומיינת רציפה וממושכת, לפחות במישור התודעה התרבותית והסולידריות הפוליטית.
מאפיין בולט של העיסוק בעקירה הפלסטינית בשנים האחרונות הוא הדגש הכמעט בלעדי על המקום או המרחב כממד מרכזי של המשבר הקיומי הפלסטיני. מרבית העיסוק בעקירה הפלסטינית נדרש – בצדק – לקשר למקום, לבית, ולמשבר הנפשי, החברתי, הכלכלי והפוליטי שנבע מהעקירה. המושג בית בשפה הערבית נגזר אטימולוגית מהשורש "באת" שמשמעו נהיה, התהווה, נם, ישן ועוד. הבית או, במובן הקולקטיבי, המולדת הם עדות בסיסית ביותר לעצם הקיום והיישנות האנושיים המגולמים בעצם שינון תודעת הביתיות והקשר החוזר על עצמו עם אותה סביבה פיזית, ההופכת לחלק בסיסי מהתודעה וההכרה. הבית הוא לא רק מחסה או קורת-גג, אלא בעיקר סביבה וההתוודעות אליה מכוח ההרגל, שאובדנו, הבא לביטוי באובדן היישנות, מחולל זעזועים תודעתיים וחרדות קיומיות רבות. כמו-כן, השם הנרדף לבית "אל-מסקן" נגזר משורש "סקן", שמשמעו נדם או מת, דבר המשקף את חשיבות הבית כמקום מרגוע לאחר תלאות החיים. הבית ערב לכך שאדם יגיע לסופו בסביבה בטוחה ורגועה, והעדרו מוליד חרדות קשות ונירוזות קיומיות שרק החזרת הבית או לפחות החתירה להחזרתו יכולות להפיגן.
אולם הדגש על המקום מאפיל על ממדים אחרים של חוויית העקירה המזינים את תחושת המשבר והאנומליה של המציאות הפלסטינית והופך להבחנה מובלעת בין חוויית האובדן של פליטים ועקורים לזו של פלסטינים שנותרו בבתיהם לאחר הנכבה או לאחר מלחמת 1967. ההבדלים בחוויותיהן של קבוצות אלה הם חשובים מאוד, אך אינם מצדיקים התעלמות מממדים אחרים של הקיום הפלסטיני המגשרים על שוני זה כתוצאה מהפיכת המולדת לגלות וכתוצאה מהוצאת כל הפלסטינים מההיסטוריה ומהזמן.
גם פלסטינים החיים במולדתם חווים תחושה יומיומית של הגליה מהמקום ומהזמן, וזרות במולדתם. חד הוא מהי החוויה הספציפית שעברו פלסטינים בעקבות הנכבה, לכולם משותפת חוויית הזמן המושהה, החיים בהמתנה שאין להם שליטה עליה וקיום במצב חף מקביעוּת נורמלית. כל הקהילות הפלסטיניות באשר הן, וללא קשר לאיכות חייהן, מתמודדות עם משבר ואתגר הזמן המרוקן או המושהה וחיות במצב של המתנה. בכולן מבעבעת תחושת זמניות והמתנה לשינוי לטובה בעתיד האמור להפוך על פיה את המציאות העכשווית. זמניות זו גם משתקפת ביצירתם של סופרים ואמנים פלסטינים העוסקים במרץ בחוויות האובדן, ההזרה, הניכור ואתגרי הזמניות בכל מקומות מושבם.  
הקהילות הפלסטיניות כולן שסועות בין הרצון לנרמל את חייהן ואת חיי הדורות הבאים  לבין הרצון לא לקבע את מצבן העכשווי, שמא קיבועו משמעו ויתור על החזרה למצב ההשתייכות המקורי. חוויית הזמן המושהה היא חוויה קיומית משברית שפירושה אי-שליטה בזמן וחוסר יכולת לבוא לידי ביטוי בתוכו, בעוד שנרמולו סותר את הקיום הנורמלי המקורי. טענתי זו מבוססת על התפישה ולפיה בני-אדם חיים לא רק בזמן, אלא את הזמן. עצם קיומם הוא הזמן ולכן אי-התממשות עצמית כזמן יוצרת משבר המתבטא בתחושת השהייתם מהזמן או הדרתם מזרימתו הנורמלית. הפער שהלך ונוצר בין מציאות שבה הפלסטינים חיו את הזמן לבין חייהם בזמן שאול, שאינם שולטים בו והוא זר לקיומם, הופך לחלק מההוויה הקיומית של כל הפלסטינים, גם של אלה שנותרו בבתיהם, אך קיומם במקום נותק מקיום בזמן משלהם.
בעיני מרבית הפלסטינים, ביתור המציאות הפלסטינית שהתקיימה במולדת עד 1948 יצר מציאות קיומית חדשה, זמנית, שבמסגרתה הם מושהים מהזמן ואינם חיים אותו. לכן, הקיום הפלסטיני מאז הנכבה בנוי על חתירה מובלעת לחזרה למצב של קיום "נורמלי", "אותנטי", וגם להתגברות על אובדן רצפי הזמן השונים ולחזרה להומוגניות של הזמן הסימולטני. הקיום במקביל של רצפי זמן שונים, בצד הזמניות המשותפת לכולם, מוליד בקרב הפלסטינים תופעות מורכבות המתבטאות בביצועיות (performance) או בתחושות דחיפות שונות בהתייחס לפתרון הבעיה הפלסטינית או למשמעות החיים הנורמליים. הדבר משתקף בתפישות העומדות על הדחיפות למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית לאור הקעקוע הממושך של יסודות קיומם במקום ובזמן, לעומת תפישות המניחות שהזמן פועל לטובת הפלסטינים ומחבל בהתממשות היעד המרכזי של הציונות – הקמת ישות מדינית יהודית ריקה מפלסטינים. לדעת האחרונים, המשך הנוכחות הפלסטינית מעקר את הציונות מיסודה ומחייב להשהות כל הסכם עימה.    
ממאפייניה הבולטים של התפתחות התודעה הלאומית הפלסטינית בעקבות הנכבה, ובעיקר אחרי 1967, היא החתירה לסטנדרטיזציה מחודשת של הזמן הפלסטיני ולסינכרוניזציה של הקיום הפלסטיני למרות המציאות הדמוגרפית-גיאוגרפית המשוסעת. השליטה בהמשכיות הזמן, בתכיפותו, בעקביותו, בתזמונו ובחלוקתו הפכה לאחת ממטרות המאבק הלאומי הפלסטיני המרכזיות. חתירה זו היא חלק ממסע ההתנגדות לשליטה הציונית/הישראלית בזמן הפלסטיני. תהליך מורכב זה תחילתו בהתפתחות תודעת האובדן מייד לאחר הנכבה והתבססותה של תודעה זו כמרכיב מרכזי בהוויה הקיומית הפלסטינית וביישנות הפלסטינית, החותרת להנכיח את עצמה בקיום ההיסטורי, האנושי והלאומי. החתירה להנכחה חושפת את חשיבות תפישת הזמן הפלסטיני כממד קיומי המעמיד את הזמן הציוני בסימן שאלה ובד בבד חותר להשתחרר מהתלות בו. ההנכחה העצמית בזמן אינה אפשרית ללא שימור הזמניות הקיומית כמרכיב מרכזי במאבק על החזרה להיסטוריה ולזמן הלאומי במולדת האבודה. כך הופכים ההווה הפלסטיני – לשבוי בעבר הפלסטיני, וארועי 1948 – לנכבה מתמשכת: כדי להתמודד עם הנכבה, נעשה ההווה הפלסטיני זמני. הזמניות היא מאפיין תודעתי שהלך והתפתח בזיקה לחיבור בין תנאי הקיום הפיזיים מצד אחד, והמשכיות הוויית העקירה ואף העמקתה מצד אחר. הזמניות הפלסטינית מתפתחת אפוא כחוויה קיומית נירוטית, אך גם כמקור לאנרגיה מהפכנית, המזין את ההתגייסות העממית ואת רוח ההקרבה והעמידות הקולקטיביות.  

זמניות זמנית
לא מייד תפשו הפלסטינים את הנכבה ככזו. רבים מהעקורים חשבו שזוהי עקירה זמנית עד יעבור זעם. תובנת הזמניות הקלה על מאות אלפי פלסטינים את תהליך העקירה ואפשרה להם להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי שהוליד הפער הגדל והולך בין תחושת הביתיות למצב הקיומי של הפליטות. על כך מעידים פליטים החיים היום בלבנון, בגדה המערבית ובעזה, פליטים פנימיים החיים בקרבת בתיהם המקוריים וגם פלסטינים שנשארו בבתיהם.
ממד הזמניות פעל כמנגנון שגישר על הפער בין הציפייה הטבעית להישאר בבית לבין ההפתעה של העקירה והסבל. במובן זה, היתה תחושת הזמניות, גם אם משמעה אובדן שליטה על הסדר הטמפורלי, גורם "קונסטרוקטיבי" בתודעת הפליטים והעקורים, שלא יכלו להשלים מיידית עם אובדן הבית ונתלו בתקווה הטמונה בזמניות. בהקשר זה, בולטות הציפייה כמרכיב מרכזי בתפישת הזמן של בני-אדם והשאיפה לגשר על הפער בין "אופק הציפיות" ו"מרחב הנסיון", כפי שמתאר זאת קוזלק. {footnote} ראו לעיל, הע' 22.{/footnote} אמנם הציפייה התחלפה בגעגועים לעבר, אך היא מוסיפה להתקיים כמרכיב מרכזי בקיום הפלסטיני עד היום, במיוחד בקרב מי שעדיין חיים במציאות קיומית קשה מנשוא במחנות פליטים, שהזמניות והחריגה מהסדר "הטבעי" של הקיום האנושי הן מסימני-ההכר הבולטים שלהם. הנוסטלגיה לעבר היא כעין גישור על פערי זמן והתגברות על האובדן, וגם סוג של הנכחת העבר בהווה כדי לגבור על צער האובדן שבבסיס ההכרה, הלא-מודעת עדיין, כי העבר לא יחזור כפי שהיה.
הזמניות התנתה את דפוסי ההתנהגות של הפלסטינים במקומות ובתנאי מגוריהם החדשים לאחר הנכבה. היות שהזמניות היא מרכיב תודעתי קיומי מרכזי, גם החיפוש אחר פתרונות למשבר העקירה הוא זמני. רבים מהפליטים והפלסטינים שנשארו במדינת ישראל תרו אחר פתרונות זמניים. הם חיפשו מקלט זמני, לא החשיבו את מציאת המחסה לפתרון קבע, וראו עצמם כאורחים לרגע אצל פלסטינים אחרים או אלתרו לעצמם מקומות מגורים ארעיים במקומות מרוחקים. גם "מארחיהם" בכפרי הגליל, בגדה המערבית או בעזה ראו בכך צעד זמני עד שיימצא פתרון. הזמניות לא הציעה אמנם פתרון למשבר הקיומי, אך מעדויות פליטים חיצוניים ופנימיים רבים עולה כי ראיית המצב החדש כזמני סייעה בידיהם להמשיך להתקיים בתקווה שמשהו יקרה וישתנה.
תודעת הזמניות הפכה למנגנון הגנה פסיכולוגי חזק שאִפשר את המשך רציפות התודעה. ללא מנגנון הזמניות, ספק אם פלסטינים שאיבדו את בתיהם בן-לילה ובהפתעה גמורה היו מצליחים להתמודד עם מצבם הקשה, וגם כך היו מי שהתבוסה, ההשפלה, העקירה וחוסר האונים מוטטו אותם, פיזית או מנטלית. בשלב זה, הזמניות הציעה אפוא מנגנון קונסטרוקטיבי להתגברות על הזעזוע הקיומי שהרעיד את אמות הסיפים של היישנות הבסיסית של מאות אלפי פלסטינים. וזמניות זו גם משתקפת בספרות ובאמנות הפליטוּת והעקירה הענפה של סופרים ואמנים כמו כנפאני, חביבי, גברא, חליפה, עלי טאהא, אסמאעיל שמוט, סלמאן מנסור, תייסיר ברקאת, נביל ענאני, עבד עאבדי, איברהים נובאני, אוסאמה סעיד, אסד עזי, עאסם אבו שקרה ועוד.   
 זמניות ממושכת
כשהולך ומתחוור כי זמניות העקירה היא פתוחה וסופה אינו נראה, מתחילה להתפתח תפישת הזמניות הממושכת בקרב פלסטינים רבים. זהו שלב שבו מעמיק המשבר הקיומי הפלסטיני ועוטה אופי חדש. משהזמניות המגשרת על הדיסוננס הקיומי מתבררת כזמניות לא-זמנית, נעשית ההמתנה והציפייה למאפיין עיקרי ובר-קיימא של התודעה הקיומית הפלסטינית. ממצאי מחקרים על המחסומים זורים אור על משמעות ההמתנה בתנאים כלכליים וקיומיים תת-אנושיים ותחת לחץ, פיקוח ודיכוי פוליטיים מתמידים. ההמתנה הופכת לבת-לווייתו הקבועה של הפלסטיני ומכתיבה דפוסי ביצוע המבטאים את הקיום החריג, ורק חזרה לעבר, האמור להפוך לעתיד, נתפשת כערובה לנורמליות.
להמתנה האינסופית נודעות שתי השלכות חשובות על המציאות הפלסטינית: א. תחושת משבר עמוק, המודגמת, למשל, ב"גברים בשמש" של כנפאני. תחושה זו מצביעה לכאורה על סוג של השלמה עם המציאות ועם המצב הקיומי שנוצר בעקבות האובדן. ההבדלים העמוקים בקשר עם המקום הופכים למנגנון מבדיל בין הפלסטינים, גם בכל הנוגע לסוגיית ההמתנה. הפליטים מחוץ למולדת מנועים מנקיטת אמצעים אלימים כדי להתגבר על משבר ההמתנה, אך גם הפלסטינים במולדת נתונים לשלטון דיכוי המונע מהם כל אפשרות להתקומם נגדה ולו רק באמצעות ביטוי תסכוליהם הנפשיים והקיומיים. ב. התהוות תודעה פלסטינית משותפת למרות הבדלי המקום או אפילו בגללם. הזיקה למקום או מרחב המחייה החדש לאחר הנכבה נדחקת לשוליים, ובמקומה הופכים חוויית העקירה, האובדן והפליטות והקשר הקיומי לפלסטין למקורות התודעה המרכזיים. תהליך זה מצביע על מעבר המולדת המשותפת ממישור המקום למישור המרחב. מרחב המולדת עובר תהליך "זיקוק", המבטא מאבק ל"הצלת הזמן משלטון העכשוויות" והפיכת המולדת ל"מיתולוגיה" משותפת החוצה את גבולות הזמן המיידי. טקסי יום האדמה, שכל הקהילות הפלסטיניות, במולדת ומחוץ לה, מקיימות מִדי שנה ב-30 במרס הם אחת העדויות להומוגניזציה של הזמן הפלסטיני המושהה ולעמידה על זמניות זמנית השוללת את הנורמליזציה המלאה של הזמניות הממושכת.
ההמתנה הארוכה והציפייה שמשהו יקרה הופכות למאפיין חוצה-גבולות של הפלסטינים. הזמניות הממושכת נעשית מרכיב תודעתי מרכזי בהווייתם הקיומית. אולם הימשכות הזמניות הזמנית משהה את הנורמליות הקיומית ולכן מתגבשת תודעה חדשה המשלבת את הזמניות והנורמליות, לא כניגודים העלולים לערער את האיזון הנפשי, אלא כמאפיינים שניתן ליישבם בשילוב מיוחד. מדובר בתהליך ממושך, שאפשר להכתירו בַּכותרת התהוות תודעה חדשה של נורמליות זמנית. במילים אחרות, הזמניות כאנורמליות מתחלפת בנורמליות כמשהו זמני שיחלוף עם החזרה למולדת. הנורמליות הזמנית הופכת את המולדת לפנטזיה או ל"גן עדן" אבוד שהשבתו מצדיקה כל קורבן, לרבות הקרבת החיים עצמם. ובניסוחו של מחמוד דרוויש, "המולדת נולדה בגלות, וגן העדן נולד מאימת ההעדרות{footnote} דרוויש, פי חד'רת אל-גִיאב: 141.{/footnote}".  
תודעת הנורמליות הזמנית באה לביטויה המבוהק בביצועיות הפלסטינית. גם כאן ניתן לדבר על שונות מרחבית: מקום המגורים ותנאיהם. ברם, כל הקהילות הפלסטיניות, ללא קשר למקום מגוריהן, שאפו לנרמל את חייהן כזמניים. לנורמליות זו היו שני פנים: מצד אחד, שחזור החיים הנורמליים מהתקופה שקדמה לנכבה באמצעות בנייה מחדש של הכפרים והשכונות האבודים במחנות הפליטים תחת שמותיהם הקודמים. לשון אחר, חיקוי המקור הפך לדפוס ביצועי עיקרי של הקהילות הפלסטיניות השונות. מצד אחר, נִרמול החיים הותנה בזמניותו כדי לא לבטל את מקור החיים הנורמליים. התשוקה העמוקה לנורמליות בהווייתה כחיים בכפר או בשכונה מסוימים ויחד עם שכנים מסוימים נעשתה מקור השראה להתנהלות הפלסטינית. פליטים ממקומות שונים מצביעים על רצון עז להחזיר לקדמותם את דפוסי הקיום המקוריים במקום המגורים החדש, אך מבלי להמיר את המקור בחיקוי. כלומר, הפלסטינים הביעו התנגדות עמוקה ויסודית להשהיית זמנם, ולאחר שמשבר הזמניות התברר כממושך, החלו מביעים התנגדות באמצעות שחזור המקור כנורמליות זמנית. אין זה אומר שעלה בידיהם לעשות כן בכל מקום ובאותה מידה של הצלחה. אבל התשוקה לנורמליות, כסובייקטים השולטים בזמנם, ללא ספק, מאפיינת את הקהילות הפלסטיניות השונות, מאחדת אותן ואף משמרת את יכולתן לראות בעצמן קבוצה החולקת לא רק אותה חוויית עבר בפלסטין, אלא גם אותם הווה זמני ועתיד מצופה. מאמצים אלה באים לביטוי, בין היתר, בתהלוכות הנערכות ביום הנכבה לכפרים המקוריים, שפונו ונהרסו בידי השלטונות הישראלים.
 
זמניות כנורמליות
לשלב השלישי בהתפתחות תודעת הזמן הפלסטינית והמאבק נגד השהיית הזמן שייך נרמול הזמניות. הזמניות בשלב זה היא לא רק חלק אינטגרלי מהיישנות הקיומית, אלא בעיקר תנאי להמשכיות הקיום כסובייקט היסטורי. הפלסטינים, בעיקר הפליטים והעקורים, קיימים כסובייקטים, כל עוד קיומם זמני. נרמול קיומם במקומות מגוריהם הופך לאיום קיומי, היות שהוא שומט את הקרקע מתחת לתביעותיהם כיצירי הנכבה וכסובייקטים היסטוריים ופוליטיים אוטונומיים ונשאי זכויות היסטוריות שיש לממשן במציאות. לאור זאת, מתחזקת התחושה שהכול זמני וחייב להישאר כך עד החזרת זמן העבר להווה בעתיד. כתוצאה מכך, הנזילות של סדרי הזמן והיעלמות מסגרות הזמן הנוקשות הבנויות על הבחנות ברורות בין עבר, הווה ועתיד הופכות למאפיין עמוק של פלסטינים רבים. בתארו את מצב הנדידה וזמניות הפתרונות הקיומיים, מגדיר מוריד ברגותי את הזמניות הקבועה כאחד הממדים המאפיינים את חיי הפלסטינים. {footnote} Barghouti, I Saw Ramallah: 92{/footnote} הזמניות הקבועה נתפשת אמנם כבעיה או כקושי קיומי, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל מהפכני להשבת העבר בעתיד ולהתגברות על מכשולי החזרה להיסטוריה.
הפוטנציאל המהפכני של הזמניות משתקף בדבריו פורצי-הדרך של אדוארד סעיד על הגלות כמקור עוצמה חזק ומרחב קיום "נורמלי". הוויית הגלות מתקבעת בתודעה כמאפיין של יישנות שאינה מעידה על חסרון. הגלות מזמנת הזדמנות להכיר בערך המולדת וביופיה. בעידן הגלובליזציה שבו יחסי זמן-מקום עוברים שינויים כבירים, בעידן שבו מעברי בני-אדם ממקום למקום הופכים לתופעה נרחבת, בעידן שבו גם המולדת הופכת לגלות, נעשית הזמניות למקור השראה וכוח בעיני סעיד, כמו גם בעיני אבי תודעת היישנות הפלסטינית, מחמוד דרוויש.{footnote}סעיד, עקור; דרוויש, פי חד'רת אל-גִיאב.{/footnote}  ההשתקעות בזמן "הקבוע" הופכת לתעתוע שאינו בר-מימוש, לא רק בגלל זמניות הזמניות, אלא בשל עצם השגרתה. מחמוד דרוויש מבטא את השלב הזה בתודעה הפלסטינית בצורה העמוקה והטובה ביותר כשהוא מעלה בספרו בנוכחות ההעדרות את הסכנה הנשקפת להווה מפלישת העבר, ואת הסכנה הנשקפת לעבר מתעתוע ההווה. הוא מהרהר בזהות העצמית ביחס לזכרון ולזמן, בשאלו "האם אתה מה שהיית או מה שהנך עכשיו?" {footnote} דרוויש, שם: 154.{/footnote} דבריו אלה ממוטטים את מערכות המושגים הבינאריים זמניות-קביעות, מולדת-גלות, המשכיות-קיטוע, מהירות-איטיות, דינמיות-סטטיות וכו'.
סעיד מעמיד אופק טמפורלי מנוגד למסגרת הזמן הסתום של "גברים בשמש" ומציע לחצות את גבולותיה הנוקשים והסגורים של הזהות הלאומית אל מרחבי תודעה נזילים שיאפשרו הכרה מלאה באחרוּת והתפייסות איתה. הכרה זו רואה בנזילות הזמן מקור כוח והשראה המקעקע את הדחיקה מההיסטוריה ואת ריקון הזמן והשהייתו. לדידו, תחושת האובדן, ההדרה והדחיקה משרתת את התנועה הציונית ומדינת ישראל, ורק ההשתחררות ממנה תהפוך את החולשה לכוח ותאפשר יציאה משיעבוד לחירות. עמים חופשיים הם עמים המסוגלים להתגבר על האובדן, הכעס והנקמה, לחצות את גבולות הנוסטלגיה ולחזור ולעלות על רכבת הזמן וההיסטוריה כנוסעים חופשיים ולגיטימיים. סעיד מציע לזהויות הנאחזות במושכות הזמן עולם מושגים חדש הבנוי על ספירות קיומיות משותפות המכירות בשונות כתו-הכר של המציאות. לדידו, העקירה והפליטוּת הגלובליות מעניקות לזמניות הפלסטינית הממושכת משמעויות חדשות ופותחות אופק להתפייסות לא רק עם הזהות העצמית החדשה, אלא גם עם האחראים לאובדן הנורמליות ולגירוש הפלסטינים מההיסטוריה, מהמולדת ומהזמן.
פלסטינים רבים בישראל, בעיקר עקורים, הפנימו את סכנות מכמונות הזמן שהניחו התנועה הציונית ומדינת ישראל בדמות ההמתנה למציאת פתרון למשבר העקירה והגלות. רבים נרמלו את זמנם באמצעות חציית גבולות הנכבה והגבלותיה, אך לא ויתרו על הדרישה לִגְבות את מחיר תוצאותיה. בהקשר זה, ניתן לטעון שמושג הזמניות עובר טרנספורמציה מתודעה הנגזרת מתנאי קיום תת-אנושיים במחוזות העקירה לתודעה הנגזרת מהחייאת הזכרון והזכירה כאמצעי תודעתי המאפשר להשיב מלחמה שערה. הזמניות הנורמלית מאפשרת התפייסות עם צורכי החיים המיידיים מבלי לוותר על זכויות ודרישות העבר. העבר אינו מאבד מערכו ומכוחו מעצם הוויתור על המשכיות קיומו במציאות הפיזית. הוא מונכח באופן עקבי בדמיון הקולקטיבי ואף מחוזק מעצם הפיכתו לנוסטלגי. מכאן שהתשוקה לעבר הופכת לגורם תודעתי המניע את העתיד מבלי להמשיך לגבות את מחירו של אותו עבר. זהו שלב בהתפתחות תודעת הזמן הפלסטינית שטרם קיבל לגיטימציה מלאה ועדיין לא נוסח מעבר למילים הפיוטיות של שירת דרוויש או לאמנות החזותית המצליחות להינתק מכבלי הכאב המוחשי והמיידיות של העקירה והגלות ולהרהר במטפיזיות של הקיום האנושי בכלל, והפלסטיני בפרט. הספרות והאמנות הפלסטיניות אינן משקפות נרמול של הזמניות, אלא מנסחות אותה ומבנות תודעה הנטועה עמוק בכאב העקירה, אך מצליחה לרחף מעל ליישנותה הפיזית ולהביט בעין בוחנת בנפתולי חציית גבולותיה.   

סיכום
סיפורו של כנפאני שהתפרסם ב-1963 ממחיש את מצב הייאוש שנקלעו אליו הפלסטינים הכלואים בתנאי חיים מזוויעים וסומכים על כוחות חיצוניים שיצילו אותם ויחזירו להם את "גן העדן האבוד" שלהם. הסיפור הובן כמסמן את הטרגיות של אובדן הדרך בגלות ומשקף את התודעה ההיסטורית המוצקה של מרבית העם הפלסטיני. בקריאה זו, נחשב המסר של הספר כהזמנה מהפכנית לשינוי המצב הפלסטיני והערבי, ומכאן דימויו האוונגרדי בעיני פלסטינים וערבים רבים עד עצם היום הזה. אך הסיפור נשאר שבוי במושגי המציאות דאז, ובעיקר מציג תמונת ראי של מה שהציונות חתרה ליצור בקרב הפלסטינים. הסיפור מביע מצב של ייאוש מהמציאות וקורא להתגייס לשינויה מבלי להצביע על הדרך. סיפוריו המאוחרים יותר, כמו "מה שנותר לכם" או "השיבה לחיפה", {footnote} כנפאני, "מה שנותר לכם", גברים בשמש: 87-141; ר'סאן כנפאני, "השיבה לחיפה", החדרים האחרים: שלוש נובלות (אור יהודה 2001).{/footnote} כבר מצביעים על הדרך. הם מציגים את הסימביוזה בין העמים היהודי והפלסטיני ואת הטרגיות של הגלות הגורמת לכל אחד מהם לחתור לנורמליות באמצעות עקירת האחר. כנפאני מצליח אפוא לחצות גבולות, להצביע על הטרגיות הטמונה בתפישות זמן לאומיות לינאריות ולבסס שיח חוצה-זהויות.
וזוהי גם דרכם של דרוויש, סעיד ואמנים פלסטינים רבים המתמודדים עם הוצאת הפלסטינים מההיסטוריה, ריקון זמנם והשהייתו. דרכם אינה מחקה את הנרטיב ההיסטורי או הזהותי הציוני, אלא פורצת ממרחבי הזמן הלאומי ומסגרות החשיבה הטמפורלית המודרנית לספירות גבוהות יותר. הם מבהירים לפלסטינים וליהודים שהתעקשות על חזרה להיסטוריה על-פי המושגים המודרניים משמעה המשך הטרגדיה המשותפת. מבלי להתעלם מעוולות העבר ומפגעי ההווה, הם מציעים לגבור על הנרקיסיזם הטמפורלי הלאומי, החותר לנצחיות באמצעות ריקון זמנו של האחר או השהייתו. הם ממחישים שדווקא הנצחיות מחייבת ויתור על בלעדיות, על סגירוּת ועל דיכוי וקוראים להתבוננות עצמית עמוקה יותר, במטרה לחלץ את העצמיות מכבלי החתירה הבלתי-מודעת להנצחת היישנות, ולתפישת הטמפורליות כמקור כוח ולא ככלי דכאני המשמש להשהיית האחר ולהנכחת העצמיות. תפישת הזמן כזמניות הופכת למתכון להתפייסות, המאפשר קיום הדדי לא-בלעדי בנוסחת היחס החשוב שבין היסטוריה, זמן ומולדת.
 
בניית אתרים אפה מולטימדיה