Warning: Parameter 3 to plgContentFootnotes::onBeforeDisplayContent() expected to be a reference, value given in /home/menin/public_html/libraries/joomla/event/event.php on line 67
Array הדפסה Array

מאבק על הזמן וכוחה של הזמניות: יהודים ופלסטינים במבוך ההיסטוריה

אמל ג'מאל
אוניברסיטת תל-אביב



בסיפורו "גברים בשמש", {footnote} ע'סאן כנפאני, "גברים בשמש", גברים בשמש (ירושלים 1980): 15-86.{/footnote} מציג ע'סאן כנפאני שלב היסטורי במציאות הפלסטינית האכזרית שלאחר הנכבה ומדגיש את חוסר-האונים הטרגי של הפלסטינים לנוכח המבוי הסתום שאליו נקלעו. פרשנויות רבות ניתנו לסיפור בספרות המקצועית, ובעיקר לסופו הטרגי – מותם של שלושה פלסטינים, המייצגים שלושה דורות חברתיים וחותרים להגיע בדרכים-לא-דרכים לאחת מנסיכויות הנפט כדי לעבוד שם ולהיחלץ מהמצוקה שפקדה את רוב הפלסטינים אחרי הנכבה. "גברים בשמש" היה ועודו מעמודי התווך של תהליך הבניית הזהות הפלסטינית שלאחר נכבת 1948 ותבוסת 1967.
אולם המחקר הענף על הסיפור אינו מקדיש די תשומת-לב לתרומתו לאפיון הזמן הפלסטיני ולשאיפתו לחולל שינוי קוסמולוגי לא רק במציאות החברתית הפלסטינית, אלא גם במערכת היחסים בין הפלסטינים להיסטוריה. הספר משקף מודעות טמפורלית עמוקה המסרבת להשלים עם המציאות וחותרת לתמרן את הזמן ולפרוץ את מסגרתו הסתומה, שנוצרה בעקבות נכבת 1948. גיבור הסיפור, "אבו-ח'יזראן", הנמשל לעם הפלסטיני בכללו, איבד בעקבות הנכבה את פוריותו, ומכאן – את הסממן המרכזי של גבריותו ואנושיותו. האופן שבו הוא מוביל אל מותם את הגיבורים האחרים מרמז לאי-יכולתו לפעול במציאות כסובייקט היסטורי "נורמלי". חוסר-אוניו ההיסטורי מוביל אותו ואת נוסעיו למבוי סתום ולעתיד העומד בסימן המוות. מכאן שאפשר לראות בסיפורו של כנפאני סמן ראשוני לתודעת הפלסטינים למחיר שגובות הוצאתם ממסגרת הזמן המודרני הפתוח והשלכתם למסגרת זמן חפה מפרספקטיבה לעתיד ומושהית לטובת מסגרת חלופית המנשלת אותם מביתם, מארצם ומשליטה בזמנם.
"גברים בשמש" לא רק מסמל את הדחת הפלסטינים ממסגרת הזמן הפתוח והמתפתח והפקרתם לחסדי המוות; הוא קריאה רועמת להחזרת השליטה בזמן לידיהם-הם ולהפיכת השליטה בזמן לזרז של הבנייה-עצמית מחודשת של הזהות הפלסטינית כתנאי מקדים לחזרתם למולדת שממנה גורשו. לכן, ממשיל הסיפור את ההתרחקות מפלסטין ואת היציאה למדינות הנפט להפניית עורף למאבק האמיתי, היינו: החתירה נגד ההשלכה מההיסטוריה והשאיפה לחזור אליה ואל המולדת האבודה.
כנפאני היה ממבשרי תיאוריית "החיים החשופים", כפי שהיא משתקפת בפגיעות החיים הפלסטיניים ובשבריריותם. סיפורו זה מציג תמונת-מצב סמלית של מציאות פלסטינית המאופיינת כמוות קליני ותרבותי כל עוד היא נכנעת לתנאי הקיום האישיים במצב שנוצר אחרי 1948, ומרמז למציאות המסורסת של העם הפלסטיני כל עוד אינו מצליח לפרוץ את מגבלות העת ולקרוע צוהר לעתיד חדש, שרק ניהול מאבק עיקש על שינוי תנאי המציאות יאפשרוֹ.
כנפאני יוצא נגד ההווה וחותר לחיבור מחודש של העבר והעתיד הפלסטיניים. הוא מתנגד לרוטיניזציה של תודעת הזמן במחשבה הפלסטינית שלאחר הנכבה וחותר לבנות תודעת זמן חדשה שתגשר על הפער בין עבר לעתיד באמצעות חיזוק ההתנכרות לעכשוויות.  בכך ביסס כנפאני תשתית רעיונית חשובה להוגים פלסטינים שהלכו בעקבותיו ושכללו את תפישותיו עד כדי חציית גבולות הזמן ההיסטורי הדומיננטי ופתיחת אופקים טמפורליים נזילים המציעים מקור כוח ושחרור מהתלות במושגי היסוד של הציונות המעשית.
דומה אפוא שסיפורו של כנפאני הוא נקודת מוצא מצוינת לדיון מעמיק בהתפתחות תודעת הזמן הפלסטינית כתזת-נגד למסגרת הזמן הציונית, המרוקנת את הפלסטינים מזמנם וחותרת להשליכם אל מחוץ להיסטוריה או להשהות את התפתחותם הטמפורלית במטרה לקדם את עצמה. כדי להבהיר נקודה זו, נתעכב תחילה על חשיבות התודעה הטמפורלית לכינון תודעה לאומית. כמו-כן, נבהיר את ההבדלים בין תודעות זמן שונות, כמסגרות מושגיות המצדיקות מציאות פוליטית זו או אחרת. תודעת הזמן היא גורם מרכזי בתודעה הלאומית, ומכאן – אחד המישורים המרכזיים של מאבקים לאומיים. המאבק בין הציונות ללאומיות הפלסטינית הוא גם מאבק טמפורלי, המתבטא בנסיונות לאכוף מסגרת זמן אחת, במקום אחרת, על המרחב הטריטוריאלי והאנושי בגבולות מה ששני הצדדים רואים כמולדתם ההיסטורית.
נפתח בעיון במקום המרכזי שתופס הזמן בהוויה האנושית ונציג שתי תפישות זמן שונות ואת ניצולן לקידום תודעה זו או אחרת ולהצדקת מציאות זו או אחרת. התפישה הראשונה רואה בשליטה בזמן ביטוי מרכזי להתנהלות האנושית, ובחתירה לקיום בזמן, בניגוד לתחושת היעצרותו או התרוקנותו, את אחד מממדי הקיום האנושי. מרטין היידגר גורס כי בהווייתו כקיום זמני, החתירה המתמדת להנכחת העצמי בזמן היא מביטויי הקיום האנושי. {footnote} Martin Heidegger, Sein und Zeit (Tübingen 1963). {/footnote} סוציולוגים רבים מתרגמים זאת לחתירה למיסוד הזמן ולהפיכתו למוסד חברתי.
התפישה האחרת נובעת מראייה קונפליקטואלית של הקיום האנושי ומתמקדת במאבקים שמנהלות קבוצות חברתיות שונות על מסגרת הזמן הדומיננטית. לשיטתה, תפישת ההיסטוריה, יחידות הזמן, המיקום בזמן והשליטה בו הם תוצר של מאבק – בעיקר לאומי – ממושך בין קבוצות חברתיות שונות. {footnote} כמו-כן, נודעת חשיבות לחתירה לחזרה למציאות חיי היומיום כאות להיות האדם ייצור בעל-משמעות ולשאיפתן של קבוצות חברתיות לחצוב לעצמן מקום בזמן ומכאן בטופוגרפיה הטמפורלית של סביבתן. ראו: Peter Berger and Thomas Luckmann, The Social Construction of Reality (New York 1967){/footnote} מושגיו של היידגר על ריקון הזמן והשהייתו ישמשו אותנו כדי להצביע על המאבק על הזמן הרלוונטי להתפתחות היסטורית מסוימת או למקום גיאוגרפי מסוים.
מכאן נעבור לתפישת הזמן הציונית-ישראלית ולחתירתה להבנייה-עצמית בזמן או, בעגת חוקרי הציונות, ל"חזרה להיסטוריה", אגב ריקון הזמן הפלסטיני, השהייתו, ושליטה בו. הציונות, שראתה בעצמה תנועה לאומית מודרנית בעלת תפישת זמן תרבותית מודרנית, ביטלה את הזמן הפלסטיני כחף ממשמעות ולפיכך סברה כי אפשר להשהותו ולהמירו  {footnote} להרחבה בעניין זה ובעניינים אחרים הנידונים במאמר, ראו מאמרי, "תלאות הזמן המוגזע" בתוך: יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), גזענות בישראל (ירושלים 2008): 348-380.{/footnote} בזמן היהודי.  
בפרק השלישי, נעסוק בטמפורליות הפלסטינית בעקבות הנכבה ובאופן שבו השתנתה תפישת הזמן הפלסטיני במשך השנים. בהקשר זה, נעמוד על שלוש תפישות זמן מרכזיות שהתפתחו בתודעה הפלסטינית ואפיינו את המאבק הפלסטיני ואת חתירת הפלסטינים לחזור להיסטוריה: הזמניות הזמנית, הזמניות הממושכת והזמניות הנורמלית. שלוש מסגרות זמן אלה רואות בנכבה ארוע מכונן ונקודת התייחסות מרכזית בהבניית הזהות הפלסטינית. הנכבה כארוע בזמן מאפשרת יצירת זמן פלסטיני טרנס-לוקלי, הגובר על המקומיות בהוויה הפלסטינית שלאחריה. התפזרות החברה הפלסטינית לכל עבר הביאה לתהליך של הבניית מסגרת זמן המבוססת על החוויה הטראומתית של הנכבה והמאפשרת גישור על מרחקים גיאוגרפיים ומתיחת גשרים תודעתיים בין כל הקהילות הפלסטיניות. תהליך זה התפתח בשלבים: מהפנמת ארוע העקירה והתגברות על הדיסוננס הקוגניטיבי שנבע ממנו, עבור דרך תפישת הזמן הסתום שהולידו הייאוש והגלות המתמשכת, וכלה בחתירה לפיתוח תפישת זמן לאומי וחזרה להיסטוריה באמצעות מאבק על התודעה ההיסטורית וערעור הלגיטימציה והתמיכה הרחבה שמהן נהנית תפישת ההיסטוריה היהודית בארץ ובעולם. לבסוף, נדגים כי השתהות הזמניות הפלסטינית הובילה לפיתוחה של תפישת זמן זמני המהווה מקור כוח ומאפשרת לחצות את גבולות הזמן המודרני אל מסגרות זמן פתוחות שמציעות סוג חדש של פיוס והתפייסות. בסיכום, נעמוד על הקשר בין סיפורו של כנפאני להתפתחות הזמניות כנורמליות, כאפשרות טמפורלית התפייסותית, המאפשרת ליהודים ופלסטינים לפרוץ את גבולות הביטול ההדדי.

מסגרת אפיסטמולוגית
חשיבות הזמן בחברה האנושית נגזרת בעיקר ממודעותם של בני-אדם לסופיותם. מודעות זו הפכה את ארגון הזמן ותמרונו לרכיב חשוב בדפוסי ההתנהגות האנושית. בני-אדם שואפים למלא בתוכן את זמנם כחלק מרצונם לשלוט בו, לנצלו עד תום, להאריכו ואף לעקוף את סופיותו. סוגיית השליטה בזמן עברה גלגולים רבים לאורך ההיסטוריה. העידן המודרני, על תפישתו את האדם כייצור נאור וחופשי, הצמיח מנגנונים לארגון הזמן האישי והקיבוצי בשאיפה להפיק את המירב מקיומו הארעי של האדם, ובמקביל גם שכלל את מנגנוני הענישה השוללים מהאדם את שליטתו בזמן. {footnote} Michel Foucault, Discipline and Punish: The Birth of the Prison (New York 1977){/footnote} אביתר זרובבל מציין כי כדי שהזמן יהיה משותף כמציאות חברתית אינטר-סובייקטיבית עליו לעבור סטנדרטיזציה. לטענתו, אחד הצעדים החברתיים המרכזיים משתקף בארגון הזמן באופן המאפשר לבני-אדם להתייחס לעצמם באופן אינטר-סובייקטיבי. כמו-כן, מציין זרובבל כי ארגון הזמן הוא מרכיב מרכזי בהבנייתה של זהות קבוצתית ייחודית ומדגים זאת באמצעות לוחות-השנה בעלי ההדגשים השונים שמנהיגות קבוצות חברתיות/לאומיות שונות. {footnote} Eviatar Zerubavel, ”Easter and Passover: On Calendars and group Identity,” ASR 47 (1982): 285 [284-89]{/footnote} מכאן שזמן איננו מתחלק מאליו וחלוקתו בידי האדם נגזרת מתפישה ערכית המארגנת את המציאות הטבעית והחברתית באופן היררכי, ערכי ופוליטי. מאחר שהשליטה בזמן והיכולת לחלקו הן משאב חשוב בעל השלכות קיומיות מרחיקות-לכת, מרבה ההגות האנושית לעסוק בקשר בין תנועה, מהירות, ארעיות וזמן.
בני-אדם ממיינים את הזמן בצורות שונות ומעניקים לו משמעויות שונות. מיון זה משקף את התפישה-העצמית ואת מערכת היחסים בין הסובייקט הממיין לסביבתו הטבעית והאנושית. דפוסי חלוקת הזמן ומיונו, ובעיקר האנשתו על-ידי הפיכתו להיסטוריה או לתודעה, ממלאים תפקיד חשוב במערכות יחסים בין פרטים ובין קבוצות חברתיות שונות. וכך בעוד שמדעני הטבע מדגישים את הזמן הטבעי והקוסמי, מדעני הרוח והחברה עוסקים במרכזיות ארגון הזמן כחלק מהתודעה וממבנה הנפש האנושית.
מיוני תרבויות-זמן במונחים חומריים, סמליים וערכיים הם דפוס מקובל במדעי החברה והאדם. חלוקות הזמן שמציעים אנתרופולוגים שונים – זמן טקסי וזמן יומיומי, זמן היסטורי וזמן מיתי, וזמן לינארי ממושך וזמן מעגלי סטטי – ממחישות את חשיבותה של הבניית הזמן בתודעה האנושית, בעיקר כשגורמים חיצוניים לחברה או לתרבות הנחקרות הם שמבצעים וכופים אותן עליהן כאילו היו חלק מטבען האנושי. רוברט יאנג מכנה מיונים אלה "מיתולוגיות לבנות", כינוי המדגיש את ממדו  {footnote} Robert Young, White Mythologies: Writing History and the West (London 1990){/footnote} המגזיע.   
הזמן ממלא תפקיד חשוב ביותר באידיאולוגיות העידן המודרני. תרבותית והיסטורית, הזמן הוא משאב חשוב ומרכזי ביחסי כוח אנושיים במודרניות. ההגות המודרנית ממקמת את עצמה במעלה ההיררכיה ההיסטורית, בין היתר, בהדגישה את שליטת האדם המודרני בזמנו. הסובייקט המודרני, הקפיטליסטי או הסוציאליסטי, נתפש כנאור ומודע יותר לעצמו מאחיו הטרום-מודרני. מנגנוני ייצור הסובייקט המודרני והבניית תודעתו ההיסטורית באמצעות כלים חברתיים מגוונים – חינוך, סוציאליזציה, שיטור, מִשמוע וכו' – נתפשים כנעלים יותר ממנגנוני העבר, בעיקר בגלל נטייתם לשלול את הממדים הטרנסצנדנטליים בהווייתו של הסובייקט הטרום-מודרני. שכלול מכשירים למדידת זמן ומיסודם כחלק אינטגרלי של ההוויה החברתית המודרנית – דברים הבאים לביטוי בדייקנות, בתיאום, בשליטה ובלוחות-זמנים ידועים מראש – מעידים בבירור על יחסו האובססיבי והמושרש לזמן של הסובייקט המודע לעצמו.
אובססיה זו נעשתה חלק חשוב הן ממשמוע הסובייקט המודרני במסגרת יחסי הכוחות בחברה, והן מהבידול התרבותי והבניית היחסים הבין-תרבותיים. רוח הזמן המודרנית מגולמת בסובייקט המצליח "להתעלות" מעל לטבע, לַמקום ולַתרבות ומסוגל לִצפות בהתפתחות ההוויה האנושית כמו היתה סרט-נע תלת-ממדי. מכאן שפילוסופי המודרניות מאפיינים את התרבות המערבית כבעלת תפישת זמן לינארית, דינמית ופרוגרסיבית. הם תופשים את הזמן כנצחי ואת בני-האדם כמי שפועלים ומתקדמים בו מעידן פרימיטיבי לעידן נאור יותר על-ידי העמקת השליטה האנושית במציאות הפוזיטיבית. בהקשר זה, המהירות והקִדמה היו לערכים מרכזיים המדגישים את חשיבות הטכנולוגיה, וחברת המערב - ה"טכנופולין" {footnote} ניל פוסטמן, טכנופולין: כניעתה של התרבות לטכנולוגיה (תל-אביב 2003).{/footnote} - הפכה לאידיאל, שתרבויות אחרות צריכות לשאוף אליו וש"משא האדם הלבן" הוא לעודדן בכך. אחד מתווי-ההכר הבולטים של תהליך זה הוא הבירוקרטיזציה של מדינות העולם השלישי כאות למודרניזציה והתייעלות.
הבניית הזמן על-פי מדדים של מודרניות ויעילות משמרת את שליטתן של אותן מדינות שהציבו את אמות-המידה השולטות לאומדן הזמן. תרבויות ולאומים נמדדים על-פי מרחקם מתפישת הזמן המודרנית המערבית, ולפיכך תרבויות לא-מערביות ממוקמות בתחתית הסולם הערכי. על סמך מיון זה התפתחו משטרי הצדקה לקולוניזציה של תרבויות "פרימיטיביות", שמטרתה לסייע בידיהן ולהנדסן על-פי אמות-המידה "הנכונות" באמצעות אוניברסליזציה של הזמן המערבי.
היידגר ייחס משמעות מיוחדת למושגי הזמן ולשליטה בהם כביטוי לעוצמה הפוליטית הפועלת בארגון המציאות החברתית. התייחסותו להוויה, הבאה לביטוי באמצעות ניגודה, מבהירה את הקיום האנושי כקיום טמפורלי ויוצרת קשר אימננטי בין עצם הקיום האנושי המודע, המשמעי, לתודעת הזמן. הקיום בזמן הוא לא רק חלק מההוויה האנושית, אלא עצם מהותה של הוויה זו. היידגר מנתץ את המוסכמות המטפיזיות העולות מתפישת הזמן האידיאליסטית, שאפיינה את הרומנטיקה הגרמנית, ומפנה את תשומת-לבנו למשמעות קיומו של האדם בזמן. השליטה בזמן היא מקור רב-עוצמה עבור הפרט ומשפיעה על יכולתו לממש את עצמו כפרט. מכאן שחוסר-שליטה בזמן מונע את ארגונו ומחבל בתחושת ומודעות היישנוּת של האדם ושל החברה. אדם או חברה שניטלת מהם השליטה בזמנם מאבדים ממד חשוב מאוד של התהוות המודעות העצמית כיישנוּת נפרדת מפרטים או חברות אחרות. השליטה בזמן משקפת את תחושת ההיות בעולם, ואובדנה או ניגודה חושפים את מרכזיותה להתפתחותן של משמעות ותודעה-עצמית.
כדי להבהיר נקודה זו, מציב היידגר שני מבנים נגדיים של זמן – זמן ריק וזמן מושהה. מבנים אלה של הזמן הם הניגוד של שליטה בזמן ודרכם קולט האדם את משמעות ומרכזיות ההיות בזמן. בני-אדם מתוודעים למרכזיות הזמן בהווייתם משהם נתקלים בארוע העוצר את זרימת הזמן. הערעור על הקיום בזמן פוגע במשמעות הקיום כיישנוּת אנושית. מכאן שהשליטה בזמן היא, בין השאר, תהליך התוודעותם של בני-אדם לעצמם כיישויות נפרדות מיישויות אחרות במישור האישי והקיבוצי. היציאה מהזמן מערערת את היישנוּת, ומכאן - את אחד ממושגי היסוד הקיומיים של בני-אדם. תהליך זה חמור במיוחד כשאובדן השליטה נובע מכפייה ולא מבחירה. ריקון הזמן או השהייתו בכפייה הם אפוא מעשה בלתי-אנושי המדגיש את המשמעות של הוויית הקיום, כשם שהחתירה לחזרה לזמן או להיסטוריה היא מאפיין חשוב של תחושת היישנות של האדם או הקולקטיב.  
חשיבות השליטה בזמן והמאבק עליה בולטת במיוחד במערכות יחסים קולוניאליות. ג'ורג'ו אגמבן  {footnote} Giorgio Agamben, The State of Exception (Chicago 2005); idem., The Open: Man and Animal (Stanford 2004){/footnote} מבהיר זאת כשהוא משליך את מונחי הזמן של היידגר על העולם הפוליטי, מחברם למושגי הריבונות והחירום של קרל שמיט  {footnote} קרל שמיט, תיאולוגיה פוליטית (תל-אביב 2005).{/footnote} ומתמקד במושגי ריקון הזמן והשהייתו ב"מצב החירום", ממאפייניו המרכזיים של המצב הקולוניאלי. הוא דן במשמעות הפוליטית, החוקית והקיומית של השהיית הסדר החוקי במצבי חירום ובזירת האנומיה הנוצרת כתוצאה מכך, שבה הריבון, המשהה את החוק, מוסיף להיות מעוגן בסדר החוקי ופועל בשם החוק מבלי לציית לו. הזירות השונות של הפעלת כוח החוק על-ידי הריבון מתבטאות במסגרות זמן שונות לשליט ולנשלט. הזמן נעשה משאב שליטה וביטוי של הכוח הפוליטי הריבוני. אגמבן גם משתמש בהבחנתו של היידגר בין בני-אדם לחיות על בסיס הפתיחות לעולם ויכולתם של הראשונים למקם את עצמם ביחס לעולם מבחינת הזמן. השהיית הזמן או ריקונו מפקיעים מהנשלטים את אחד ממאפייני אנושיותם ופוגעים במשמעות חייהם בעיני השולטים בהם ולעתים אף בעיני עצמם. היינו, משההבדל בין אדם כייצור טמפורלי לחיה כייצור א-טמפורלי מתאייד, אפשר להתייחס אל בני-אדם כאילו היו חיות.  
בהקשר זה, במאבק נגד כיבוש קולוניאלי, הנכבש גם תובע לעצמו  את חזרתו להיסטוריה באמצעות פיתוח והבניית תודעת זמן חלופית המאתגרת את הריבונות הטמפורלית של הכובש וחותרת להחיל במקומה ריבונות טמפורלית אחרת. כמו החתירה לחזור להיסטוריה, גם העמידה על ההיות בזמן הופכת לאחד מעמודי התווך של המאבק בקולוניאליות ובכיבוש. חיקוי הכובש אגב היפוך תודעתו ההיסטורית והטמפורלית נעשה חלק חשוב מהבניית הזהות הלאומית של הנכבש. המאבק נגד ריקון הזמן והשהייתו הופך לאסטרטגיה חשובה במאבק בכללי היסוד של מצב-החירום. ערעור יסודותיו של מצב-החירום והצבת חלופות לעצם הגדרותיו הופכים לכלים מרכזיים לא רק בהתנגדות הפעילה לו, אלא גם בהבנייה הסבילה של העצמיות כיישנות עמידה שאינה נגזרת מצווי החירום. חתרנותו של הנכבש הופכת להנכחה עצמית במרחבי קיום שאין לריבון הטמפורלי אפשרות לחדור אליהם או לשלוט בהם. הבניית תודעה טרנס-טריטוריאלית באמצעות נקיטת צעדים חתרניים נגד הכובש הקולוניאלי הופכת לכלי מרכזי בחזרה להיסטוריה של הנכבש. גם יצירה תרבותית היא כלי חתרני שמטרתו להפוך על פיה את קערת השליטה בזמן. יתר-על-כן, ניצול הזמן המושהה הופך לסוג של חתרנות המנשלת את הכובש משליטה בזמן ומהיכולת לרוקן ממשמעות את זמנו של הנכבש.     
הקשר הדיאלקטי השלילי בין זמן הכובש לזמן הנכבש יוצר סימביוזות אנושיות מורכבות החוצות את גבולות הדיכוטומיה הבינארית ששני הצדדים חותרים לבסס כחלק מהצדקת יישנותם הנפרדת. המאבק על ההיסטוריה ועל הזמן הופך לזירה מרכזית של הוויות טרגיות, זירה המדגימה את שבריריות היישנות האנושית ואת הבנליות של הכפפתה למנגנוני כוח המשעבדים ומרוקנים אותה ממשמעות. עודף הכוח הפיזי של הכובש משמש אמנם כלי שליטה מרכזי בהבניית הזמניות כמציאות בלתי-יציבה של הנכבש, אך גם טמון בו פוטנציאל חתרני חזק שאותו יכול לממש הנכבש.
בהקשר הפלסטיני-ישראלי, עצירתם של בני-אדם במחסומים מרוקנת את זמנם, הופכת את חייהם ל"חסרי-ערך" ומתירה את דמם שעה שאינם נשמעים להוראות הריבון. מדיניות המחסומים כביטוי לחסימת הזמן, ולא רק המרחב, היא דוגמה מובהקת למה שאגמבן מכנה מצב האנומיה או “שטח הפקר”. {footnote} Agamben, State of Exception: 1; 13{/footnote} מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאפיינת מערכות יחסים קולוניאליות, שבהן חיי הנשלטים הופכים להפקר ודמם מותר. מנגד, תהליכי ריקון והשהיית הזמן מייצרים חרדה קיומית עמוקה אצל הפלסטינים, אך גם דוחקים אותם להתנגדות הבאה לביטוי בטווח רחב של תופעות, החל בחתרנות טמפורלית וכלה בביטול גבולות הזמן ובחתירה להתגבר על הסטנדרטיזציה שלו. כלומר, בהמתנה הכפויה, שהיא לחם חוקם של הפלסטינים, גם טמון פוטנציאל מהפכני.   
 
הדמיון הטמפורלי הציוני
ניתן לאפיין את הציונות כחתירה קולקטיבית לחזרה להיסטוריה המודרנית וקביעת סטנדרטים טמפורליים חדשים לקיום היהודי. לחתירה זו נודעו השלכות קיומיות לא רק על היהודים, שנועדו להיות נשאי הזמן הלאומי המודרני, אלא גם על הפלסטינים, שעתידים היו לשלם את המחיר באמצעות הוצאתם מההיסטוריה, ריקון זמנם והשהייתו. המיקום בזמן והשאיפה לשנותו היו רכיב חשוב בהגות הלאומית היהודית. הוגים ציוניים יצרו קשר מובהק בין מודעות לאומית לקיום בזמן ההיסטורי. {footnote} ש"נ אייזנשטדט ומשה ליסק (עורכים), הציונות והחזרה להיסטוריה: הערכה מחדש (ירושלים 1999).{/footnote} הם פיתחו תפישת זמן מודרנית, ומכאן היסטוריה מודרנית השונה מהשקפת-העולם התיאולוגית של כתבי הקודש והמסורת היהודית. {footnote} Eyal Chowers, “Time in Zionism: The Life and Afterlife of Temporal Revolution,” Political Theory 26:5 (1998): 652-86{/footnote} הוגים ציוניים חתרו לחולל מהפכה בזמן, בהציגם דמיון טמפורלי שלפיו, בניגוד לדטרמיניזם התיאולוגי היהודי, המציאות החברתית פתוחה להתערבות רצונית וניתן לנהלה על-פי תוכנית אנושית. הזמן הציוני הובנה מחדש כזמן פתוח, במקום זמן הנשלט בידי ישות קדושה הפועלת לגאולתו של "עם ישראל". השיח הלאומי הציוני עסק אפוא בנִטרול ההיסטוריה וניתוקה מכוחות עליונים ומסופיות דטרמיניסטית בהניחו כי השליטה בזמן נתונה בידי בני-אדם וצריך להחזירה לעם היהודי, שאיבד אותה בנסיבות היסטוריות שלא היו בשליטתו. החזרה להיסטוריה הפכה למיתוס מרכזי בהגות הפוליטית הציונית והושתתה על כמה הבחנות אפסטימולוגיות ופרקטיות חשובות:

1. זמן היסטורי וזמן א-היסטורי
כמו בכל שיח לאומי, תפישת הזמן הציונית היא טליאולוגית, ולפיה הציונות היא התעוררות הלאומיות היהודית במסגרת זמן מודרנית ופרוגרסיבית. הציונות משתמשת בהיסטוריה המקראית כדי להצדיק את זיקתו של העם היהודי לארץ והופכת אותה למרכיב עיקרי בחתירתה להַבנות את הסובייקט ההיסטורי היהודי ולהחזירו להיסטוריה באמצעות חיבורו מחדש לממלכתיותו במסגרת מדינת ישראל. הציונות מגשרת על כמעט אלפיים שנות הֶעדרות יהודית מוחלטת מן "המולדת" ומנכיחה את הקשר בין העם לארץ באמצעות הצגת מסגרת זמן טרנס-היסטורית הומוגנית.
הבניית הזמן הציוני על-פי ההיסטוריה המקראית משמעה השהיית הזמן הפלסטיני או ריקונו, המתבצעים באמצעות הפשטת הפלסטינים ממאפיינים לאומיים. הפלסטינים הלא-"מודרנים" נפקדים מההיסטוריה האוניברסלית מבית-מדרשה של תנועת ההשכלה היהודית. הזמן הפלסטיני חסר-ערך משום שאינו לאומי ואינו אנושי; והוא א-היסטורי משום שאינו מוכל במסגרת הזמן המודרנית. מכאן נובע שהפלסטינים הם קבוצה נחותה, נחותה מהעם הנבחר, שבחירתו בידי האל היא נצחית. בהתבטאויות רבות של הוגים ציוניים ניכרים יחס מזלזל בפלסטינים ושלילת אנושיותם מחמת "העדרם" ממסגרת זמן מודרנית/היסטורית וקיומם  הא-היסטורי וה"תת-אנושי" הלא-מודרני.
תפישה זו מציגה את עצם קיומם הפיזי של הפלסטינים כאבן-נגף על דרך מימוש החזרה היהודית להיסטוריה המצדיקה את הוצאתם אל מחוץ להיסטוריה של ארץ זו. ומאחר שזמנם ריק מכל תוכן ואינו נמדד בכלים של המודרנה, הרי שממילא הם נוכחים בטבע ולא בהיסטוריה. יתר-על-כן, לשיטתה של הציונות, הם לא תרגמו את נוכחותם לתרבות ולא תרמו לפיתוח הארץ, לא נפתחו לעולם ולא שינו את הטבע כבני-תרבות אמיתיים, ולפיכך אינם ראויים שיינהגו בהם כשווים בין שווים. הואיל ובעיני הציונים היתה פלסטין "מוזנחת ומלוכלכת" ורחוקה מלהיות "ארץ זבת חלב ודבש", נחשב העם החי בה לעובר אורח בתוכה. הבנייה זו של הפלסטינים "מתירה" את גירושם, הריגתם או כליאתם.
בצד הגזעת העם הפלסטיני, עוברת ארץ פלסטין טרנספורמציה עמוקה כדי למקמה בציר הזמן הציוני, לא כמות שהיא, אלא בהתאם לפנטזיה הציונית על תקופת בית שני ההופכת מקור עיקרי להצדקת זכות העם היהודי על המקום והפיכת הארץ ל"מולדת". הזמן הפלסטיני הא-היסטורי, חסר-המשמעות והלא-עקרוני אינו מִתרגם לזכויות על המקום. הפלסטינים לא רק נדחקים אל מחוץ להיסטוריה, אלא גם מוצגים כנעדרי היסטוריה. כל הזכויות שצברו מתוקף חיי היומיום שלהם במציאות הממשית של הארץ מתבטלות בפני מימוש הזמן היהודי.

2. זמן דינמי וזמן סטטי
בנרטיב הציוני, הזמן היהודי הוא דינמי ובא לביטויו בחילוץ הזהות הלאומית היהודית ממעמקי ההיסטוריה והצבתה במסע ההיסטורי המודרני. הריבונות היהודית היא ביטוי לחתירת העם היהודי להפוך לעם מופת, האחראי באופן מלא לגורלו. מנגד, מַבנה הנרטיב הציוני את הזמן הפלסטיני במונחים סטטיים, המשתקפים בהשתמרות הפרימיטיביות כמאפיין תרבותי מהותני. הפלסטינים מיוצגים כתקועים בעבר. ההמחשה הטובה ביותר לעניין זה היא מצב הבראשית שבו שרויה הארץ, כפי שהדבר עולה מדבריהם של הוגים יהודים ציוניים מתחילת המאה ה-20 ומאוחר יותר, שתיארוה במושגים מקראיים. {footnote} ראו: א' שביד, מולדת וארץ יעודה: ארץ ישראל בהגות של עם ישראל (תל-אביב 1979).{/footnote} טענה עיקרית המובלעת בדבריהם היא שהמרפא היחיד לארץ, שתושביה הפלסטינים הזניחוה, טמון בתקומת האומה היהודית על אדמתה.
במונחי השיח המודרניסטי, הציונות נתפשת כתהליך של התבגרות אנושית. לעומת זאת, הפלסטינים שרויים בילדות נצחית, דבר המצדיק את חינוכם ומִשמועם, על-פי שיקול דעתם של העמים הבוגרים. מובן שלפי שיח זה, הזמן הדינמי המיוחס לציונות עדיף מהזמן הסטטי המיוחס לפלסטינים. כך מתכוננת היררכיה ערכית בין שני העמים, המזוהים עם מסגרות זמן שונות. לפיכך לגיטימי להדיר את הפלסטינים ממסגרת הזמן, וחובה עליהם לאפשר לציונות להתממש במולדתם כאקט של גאולה עצמית. אולם הציונות וההגירה היהודית לפלסטין מוצגות כמועילות לא רק ליהודים אלא גם לפלסטינים, הנהנים מהקדמה היהודית שמביאה איתה מדינת ישראל הנתפשת עד היום כאי של קדמה ואור במזרח התיכון. המחיר שגובה מהפלסטינים עקירתם ממולדתם ומההיסטוריה של עצמם מוצג כמחיר זעום לעומת התועלת שהם מפיקים מהמפעל הציוני. טענות כאלה, הנשמעות בשיח הציבורי הישראלי גם היום, מושרשות עמוק בתודעה הציונית מאז ימי תיאודור הרצל, שנמנה עם יוצרי שיח הקדמה לעמים שנשארו מאחור. {footnote} תיאודור הרצל, אלטנוילנד (תל-אביב 1997): 89-99.{/footnote} התנגדות פלסטינית לתפישה זו, היא בגדר חטא על פשע במושגיה של הציונות: התנגדות לא רק לעקרונות הצדק האוניברסליים או לצורך של היהודים בהגנה עצמית במדינתם הריבונית, אלא גם למימוש ייעודה המוסרי של היהדות.
מנהיגים ציוניים רבים, לפני 1948 ואחריה, חרתו על דגלם את הנורמליזציה היהודית ומחקו את הקיום האנושי של הפלסטינים באמצעות נטיעתם בזמן עבר והנכחת היהודים בהווה ובעתיד, אגב סימון היחס הטרנס-היסטורי בין העם היהודי למולדת המובטחת. בכתבים ציוניים רבים, מוצגים היהודים כמי שהוצאו אל מחוץ להיסטוריה בכפייה וכמי שזכותם להנכיח את עצמם היסטורית משתקפת בחידוש הקשר הרוחני והפיזי בין העם למולדתו ההיסטורית. {footnote} ראו: עזמי בשארה, "זכרון והיסטוריה", אל-כרמל 50 (חורף 1997) ואמנון רז-קרקוצקין,  "גלות בתוך ריבונות: לביקורת שלילת הגלות בתרבות הישראלית", תיאוריה וביקורת 4 (1993): 23-54.{/footnote} {footnote} יוסף גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים-אידיאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ-ישראל בשנים 1882-1948 (תל-אביב 1985).{/footnote} הרצל והוגים ומנהיגים ציוניים מאוחרים יותר לא העלו בדעתם שהפלסטינים עשויים להתנגד להגירה היהודית לפלסטין.
ההתעלמות מהתנגדות פלסטינית אפשרית להגירה יהודית ולריבונות יהודית מסמלת יותר מכל את מחיקת הרצון ההיסטורי הפלסטיני ואת ההתכחשות לאפשרות קיומו של סוכן פוליטי פלסטיני רציונלי ומודע לאינטרסים הלאומיים העצמיים שלו. הפלסטינים מובְנים ומוצגים כמי שקפאו בזמן ורק מושיע מבחוץ יכול להצילם מעצמם. הסטטיות הופכת למסגרת זמן ביולוגית ולחלק מהסדר הטבעי של המקום, כשאת הפלסטינים, החסרים תחושת היסטוריה משלהם, ואת ראייתם ההיסטורית יכול לבטא רק הסוכן היהודי, המצויד באמצעים "מאגיים" לשחררם ממגבלותיהם ולהתאימם לרוח הזמן. משהפלסטינים מגלים התנגדות לפרויקט הציוני, הם מואשמים בהמטת שואה על עצמם. ה"פרימיטיביות" שלהם מוצגת כגורם מרכזי המונע מהם לזהות את מה שמוצג בהגות הציונית כרווח אישי וקולקטיבי. דפוס זה חוזר על עצמו בכל הנוגע להתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי מאז 1967, שאחד ממנגנוני שליטתו המרכזיים הוא הזמניות. גם בהקשר זה, מוסריות המדיניות הציונית אינה מוטלת בספק. היא אינה נתפשת כגורם מוליד-התנגדות, אלא להפך. הפעילות ה"חייתית" הפלסטינית מוצגת כמחייבת תגובה ציונית הולמת – דיכוי אלים, עקירה, נישול והרג. לאור תפישה זו, כפיפות הפלסטינים לנסיבות ה"קִדמה" הציונית וקבלת מסגרת הזמן שלה הן תנאי מוקדם להתחשבות באנושיותם, אם בכלל.

3. זמן ממושך וזמן מקוטע
בשוך קרבות 1948, החלה מדינת ישראל בקטגוריזציה של הפלסטינים על-פי מיקומם בזמן ובמרחב, והקשר בין המקום לזמן נעשה למסמן ברור של הפרדה גזעית-לאומית בין יהודים לפלסטינים. החוק קובע כמה קריטריונים לקבלת אזרחות ישראלית: לידה, תושבות, זכאות על-פי חוק השבות והתאזרחות. על-פי החוק, כל יהודי זכאי לאזרחות, וחד הוא מה מיקומו במרחב הגיאוגרפי או בזמן (כלומר, אם היה בארץ אי-פעם או לא). לעומת זאת, הפלסטינים חייבים לעמוד בתנאים של נוכחות במקום ובזמן. שהייתם של פלסטינים באזורים, שהשלטונות הישראליים קבעו באופן שרירותי, אחרי מועד שהוגדר בחוק שללה מהם את אפשרות האזרחות. הגדרת מסגרת הזמן בחוק באה להמעיט ככל האפשר את מספר הפלסטינים הזכאים לאזרחות. חוק נכסי נפקדים תש"י 1950 מגדיר את מסגרת הזמן שנעשתה רלוונטית בחוק האזרחות כעבור שנתיים, ולפיו נפקד הוא מי שלא היה באזורים שבשליטה ישראלית בין "יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9 (ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 2, כי מצב החירום שהוכרז ע"י מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) 3 חדל מהתקיים".
ניסוח מסגרת זמן מוגדרת בהתאם ללוח-זמנים ישראלי-מדינתי מבטא הבחנה גזעית ברורה בין יהודים לפלסטינים. החוק הפך את הזמן לקו מפריד בין שני סוגי בני-אדם הנעים בזמן כרונולוגי שונה. הקבוצה האחת (היהודים) אינה מוגבלת בזמן ובמקום ויכולה לנוע בחופשיות על ציר ההיסטוריה מבלי שהדבר יפגע בקשרה האינהרנטי למולדתה. מנגד, הקבוצה האחרת (הפלסטינים) מתוחמת בזמן קטוע ומשוסע, שכופות עליה מבחוץ התנועה הציונית ומדינת ישראל. יתר-על-כן, החוק יצר קבוצות סטטוס חוקיות פלסטיניות שונות על-פי מפתחות זמן. בקבוצה הראשונה, כלולים פלסטינים שנעשו אזרחי המדינה, "ערבים ישראלים", שההיסטוריה שלהם מתחילה ב-1948; בשנייה, כלולים נתינים הנוכחים פיזית אך נפקדים חוקית – משמע, נתונים לריבונותה של מדינת ישראל בכל האמור בחובותיהם החוקיות, אך נעדרים ממנה בכל האמור בזכויותיהם על נכסיהם – ה"נוכחים נפקדים", שזמנם לא-ודאי, לא-רציף ולא-המשכי. הם מוקפאים ברצף הזמן הישראלי-הציוני, אך ממשיכים לזרום בזמן הטבעי-ביולוגי בדיסוננס קוגניטיבי בעל השלכות פסיכולוגיות, חברתיות ופוליטיות כאחד. לשון אחר, ה"נוכחים נפקדים" מוגזעים באמצעות ייחוס תרבותי – המתבטא בחוק – של זמן מושהה, והאפוטרופוס על נכסי נפקדים משמר אותם במצבם זה עד היום הזה; בשלישית, כלולים פליטים החיים מחוץ למסגרת הזמן הישראלית ואף מחוץ למסגרת הזמן ההיסטורי, מושכחים מההיסטוריה של מולדתם ומועתקים למסגרות זמן שאינן נגזרות מההיסטוריה העצמית שלהם, אלא מפנטזיה ציונית החותרת ליישבם מחוץ לגבולות מולדתם.
אל מול "המציאות" הפלסטינית, מובנה הזמן היהודי כהומוגני ורציף. הנורמליזציה של הזמן הלאומי היהודי באה לביטוי בכרונולוגיה היסטורית חדשה. הזמן הכרונולוגי הרציף מחבר את היהודים – כלאום בעל מאפיינים אתניים מוגדרים – לארץ בחיבור נצחי, ומכאן לזכויות האזרחיות במדינה היהודית. המונחים "נצח ישראל" או "נצח נצחים" מדגימים את תפישת הזמן הנצחית, הממושכת וההומוגנית של הפרדיגמה הציונית. מנגד, הזמן הפלסטיני המקוטע הוא גורם מרכזי למניעת אזרחות מפלסטינים רבים שחיו בגבולות ישראל. מנגנון "העדרת" הפלסטינים מממד הזמן ו"הנכחתם" בו הוא כלי פוליטי שנועד לשרת את מסגרת הזמן הציונית. לפיכך הקטגוריה "נוכחים נפקדים" אינה קטגוריה משפטית או מרחבית בלבד, אלא בעיקר קטגוריה טמפורלית המסמנת הגזעה ברורה על בסיס שייכות לאומית.
המשכה של מדיניות זו מתבטא בתיקון לחוק האזרחות שאושר לאחרונה בבג"ץ. {footnote}בג"ץ 7052/03, עדאלה ואח' נגד שר הפנים ואח', 14.5.2006.{/footnote} תיקון זה יוצר חיץ-זמן ברור בין פלסטינים על-פי מעמדם האזרחי. אם בעבר, היו פלסטינים מהשטחים הכבושים שקיבלו אזרחות ישראלית בהליך מדורג, נראה שפסיקת בג"ץ שמה לכך קץ. היא קיבעה את עמדת המדינה המשהה איחוד משפחות פלסטיניות לזמן בלתי-מוגבל. השהייה זו של מעמדם החוקי והמשפטי של פלסטינים/יות מהגדה המערבית ורצועת עזה הנשואים לאזרחים ישראלים היא ביטוי מובהק להגזעה טמפורלית מתמשכת, המונעת ממושאיה לנהל חיים נורמליים. במושגיו של אגמבן, מדיניות זו ממחישה את משמעות הריבונות המדינתית המגולמת ביכולתה להכריז על "מצב-חירום", להשהות את הסדר המשפטי הנורמלי, להנהיג סדר חוקי חריג ולנרמלו באמצעות הארכת תוקפו.

4. זמן איטי וזמן מהיר
אחת מפרקטיקות הכוח המושתתות על ממד הזמן ומבנות את ההבחנה הפוליטית בין זמן מהיר לאיטי היא יצירת הפרדות ומעברים פיזיים בין עם האדונים לעם הנשלטים. הסגרגציה הלאומית בין יהודים לפלסטינים משקפת, מאז תחילת הקולוניזציה היהודית, את תהליך סימון הזמן באמצעות חסימות תכנוניות, פיזיות ותרבותיות כקו מפריד גזעי בין יהודים לערבים, אגב האצת זרימת זמנם של הראשונים והשהיית זמנם של האחרונים. החתירה לנורמליזציה יהודית המוצגת בהגות ובפרקטיקה הציוניות מתורגמת להבחנות טמפורליות, המתבטאות בהבטחת זרימת הזמן היהודי המהיר וקיטוע הזמן הפלסטיני, האטתו והשהייתו. תחילה, נדרשה סגרגציה גיאוגרפית בין יהודים לערבים כדי לשמור על "טוהר הגזע" (ייהוד הארץ) מצד אחד, ולסמן תפישות זמן שונות מצד אחר. אחַר, החלה מכונת התכנון הישראלית מעתיקה את המרחב הפיזי הלאומי ממסגרת זמן ערבית-פלסטינית למסגרת זמן יהודית ויוצרת היררכיות פיזיות וטמפורליות ביניהן.
הביטוי הראשון לפרקטיקות אלה הוא סגירת כפרים ערביים במחסומים כדי לבודדם במובלעות גיאוגרפיות מלאכותיות ולמנוע תנועה חופשית מיושביהם. בשנים 1948-1966, נאכפה מדיניות החסימה, שהשלכותיה החמורות ניכרות לא רק במישור הפיזי אלא גם במישור הטמפורלי, על האזורים הערביים בשטח מדינת ישראל, ומאז 1967 – על השטחים הפלסטיניים הכבושים.
קווי התיחום הגיאוגרפיים בין שטחים שהיו בשליטת ישראל לשטחים שהיו בשליטה ערבית בתקופה שבין ההכרזה על תוכנית חלוקת פלסטין בנובמבר 1947 ועד לאחרון הסכמי שביתת הנשק מיולי 1949 הפכו לקווי תיחום טמפורליים בעלי השלכות משפטיות ומדיניות מכריעות. מנגנוני שליטה ופיקוח פיזיים ואחרים נועדו, בין היתר, להקפיא את זרימת הזמן הפלסטיני ולרוקנו מתוכן כדי לאפשר לזמן היהודי להוסיף לזרום. להבניית פערי הזמן, תרמו גם אישורי העבודה הסלקטיביים, שאפשרו לאחדים להשתלב בשוק העבודה ומנעו זאת מאחרים, והעוצר, שמנע מאוכלוסיות שלמות לנוע במרחב ובזמן. פרקטיקות אלה קיבעו את ההבדלים בין המרחבים היהודיים הפתוחים לזמן למרחבים הערביים הקופאים על שמריהם וזמנם מושהה. גם מדיניות תכנון ובנייה מתוחכמת הבטיחה הגמוניה יהודית במרחב הפיזי ואזורי מחייה רציפים ליהודים עם מובלעות ערביות, שיהודים יכולים לעקפן. החלוקה לשטחי שיפוט ערביים ויהודיים ותכנון והקמת תשתיות הכבישים המהירים בגבולות המדינה מבוססים, כאז כן עתה, על שיסוע האזורים הערבים והבטחת רצף טריטוריאלי יהודי.
תפישת זמן מרובדת זו הועתקה לשטחים הפלסטיניים בגרסתה הנוקשה אחרי 1967. מייד בתום המלחמה, הנהיגה ישראל ממשל צבאי בשטחים אלה, שהתבטא, בין השאר, במשטר זמן נוקשה. מחסומים פיזיים הוקמו בין אזורים שונים והוטל עוצר לילה שקיצר למינימום את יומם של התושבים הפלסטינים. אחרי שבמשך שנים חלה הרפייה במדיניות זו, בעיקר כחלק מהשאיפה לנִרמוּל חיי המתנחלים היהודים בשטחים הכבושים, היא התחדשה במלוא עוזה בתחילת שנות ה-90. המחסומים שירתו בהצלחה שתי מטרות מרכזיות: מניעת תנועה חופשית בשטחים הכבושים והפרדה פיזית וטמפורלית ברורה בין מדינת ישראל לשטחים הפלסטיניים במטרה לצמצם את כוח העבודה הפלסטיני במשק הישראלי.
משטר המחסומים מסגיר, בין היתר, אי-הכרה בקיומו של זמן פלסטיני אוטונומי. הזמן הפלסטיני אינו נמדד במונחים של איכות חיים, ולכן הקמת מחסומים והטלת עוצר נעשו חלק מסדר נורמטיבי ומובן מאליו. סדר זה בולט במיוחד בעוצר ובסגרים שישראל מטילה על השטחים בחגים ומועדים יהודיים. מדיניות זו ממחישה שהמשך זרימת הזמן היהודי במרחב הנורמליות מובטח על חשבון ובתמורה לעצירת הזמן הפלסטיני במרחב האנורמליות. הניגוד בין שתי תפישות הזמן מובנה אפוא כנוסחה דומיננטית במערכת היחסים בין שני העמים, נוסחה ההופכת את הכפפת התפישה האחת לאחרת להכרח קיומי, ולפיכך למוצדקת מוסרית.
ההבדל המהותי בין "עם האדונים" לעם הנשלט גם בא לידי ביטוי בארגון המרחב הטמפורלי. במחסומים, שהדוחק וההמתנה הממושכת בהם הופכים את חוויית המעבר בהם לבלתי-אנושית, מתבצעת הבחנה בין פלסטינים ליהודים. מכאן שזה אינו מחסום אוניברסלי שוויוני, אלא מכשול סלקטיבי שנועד למיין אוכלוסיות שונות על בסיס השתייכות לאומית-גזעית: המיון הנעשה במסגרת הזמן הדיפרנציאלית שכופה הריבון מושתת על שרטוט דיוקן על-פי חזות חיצונית, צבע עור ומבטא. ההבחנה בין ישראלים לפלסטינים מגיעה לשיאה במצבי-חירום; במקרים שבהם אישה יולדת, חולה או פצוע חייבים לעבור במחסום במהירות מירבית, נקבע הזמן במפורש על-פי צבע העור, המראה החיצוני והמבטא.  בעוד שזמנו של "עם האדונים" מוסיף לזרום בשובה ובנחת, היחס אל הנשלטים, המעוכבים והמושפלים בגסות, הוא לא-אנושי. יתר-על-כן, זמנם של שלוחי הריבון (החיילים) במחסומים נחשב יקר, ולכן הזמן המושקע בטיפול בעוברים ושבים נתפש כהפגנת "אכפתיות". במחסומים בשטחים הכבושים נוצר אפוא מצב אירוני: הריבון רואה ערך מוסרי רב בהקצאת זמנו לטיפול בקשיי הנשלטים, קשיים הנובעים מחסימת זרימת הזמן שהוא עצמו כופה.
מדיניות העיכוב במחסומים משקפת יחס כפול לזמנם של הפלסטינים. מצד אחד, מזלזלים בזמנם על בסיס התפישה הגורסת שהם איטיים מטבעם, תפישה הנאמנה להשקפת-העולם האוריינטליסטית המייחסת לעמים לא-מערביים אופי תרבותי איטי ואינה רואה בהשהיית זמנם בזבוז של משאב קיומי חשוב. מצד אחר, מייחסים חשיבות לזמנם, אך משתמשים בו כבכלי לעיכוב התפתחות החברה והכלכלה ולענישה פוליטית-קולקטיבית. שתי האפשרויות האלה מתקיימות זו בצד זו. אם מתרגמים את הזמן הפלסטיני המושהה או המרוקן במחסומי הצבא והמשטרה הישראליים לשעות עבודה, מגלים שהן עשויות היו לפרנס אלפי אם לא עשרות אלפי משפחות החיות בתנאים משפילים ותת-אנושיים. אך, כאמור, זמנם המושחת של הנשלטים הוא חסר-ערך, לעומת הזמן הקולוניאלי רב-הערך. כל נסיון של הנשלטים לעכב את זרימת הזמן הקולוניאלי משמש הצדקה להשהות ולרוקן עוד יותר את זמנם-שלהם.
השטחים הכבושים בגדה המערבית חולקו לשני מרחבי מחייה נבדלים בהתבסס על לאומיות תושביהם. המרחבים היהודיים, ההתנחלויות, מחוברים למרכזי הערים הישראליות בכבישים מהירים שרק יהודים רשאים לנוע בהם. במישור זה, הזמן זורם, תכנון עולם החיים אפשרי והקומוניקציה מתקיימת. מנגד, היישובים הפלסטיניים מבודדים במובלעות בעלות תשתית כבישים משלהן המשוסעת במחסומים וחסימות שתכליתם למנוע זרימה חופשית של התנועה, ומכאן – של הזמן. שני מרחבים אלה קרובים פיזית, אך תרבותית ותכנונית מדובר בקיום מקביל של עולם המייחס "משמעות" לעצמו ו"חוסר משמעות" לזולתו. הראשון הוא בעל מודעות וחשיבות עצמית מפותחות, דבר המתורגם לארגון ולסדר חברתי דינמיים וצפויים מראש, ואילו האחר נחשב לחסר מודעות עצמית, דבר המתורגם לאנדרלמוסיה ולאי-ודאות אינהרנטית. השליטה המלאה של הציבור היהודי בזרימת הזמן לעומת אובדן השליטה בזרימת הזמן ובניידות במרחב הפלסטיני מולידים את אי-הוודאות המבחינה את המצב הנורמלי ממצב-החירום. במצב-חירום, הופכת אי-הוודאות למצב "הנורמלי", הביטחון העצמי מתערער, יכולת התכנון נעצרת, התקשורת נשברת והזמן מושהה ללא התראה או מועד סיום ידוע מראש. מצב זה משרת משטר שליטה הבנוי על אי-הוודאות והחרדות הקיומיות שהוא גורם. אי-הוודאות נגזרת לא רק מההמתנה, אלא מעצם אי-היכולת לצפות את משכה. הפלסטינים הממתינים במחסום הופכים לייצורים שזרימת זמנם מושהית, ומנושלים מייחודיותם כסובייקטים. חייהם חשופים למניפולציות ולגחמות שאינן בשליטתם. במחסום, שהוא ביטוי למצב-חירום, הזמן עצמו מוכרז כיוצא מן הכלל. "במקום זה", כותב עדי אופיר, "אפשר להעמיד את ההבדל בין ידיד לאויב על ההבדל בין מי שדמו מותר וחייו מתכנסים להתרת הדם הזאת לבין מי שחייו נחשבים ביחס לחוק". {footnote} עדי אופיר, "בין קידוש החיים להפקרתם: במקום מבוא להומו סאקר", בתוך: טכנולוגיות של צדק (תל-אביב 2003): 358.{/footnote} השהיית הזמן במחסומים מובילה אפוא לשלילת ערך זמנם של הנשלטים, ומכאן לשלילת ערך חייהם, וסופה שהיא הופכת את חייהם לחיים חשופים.
חיי הפלסטיני, לאחר שהופשטו מהגנת החוק, חשופים ופרוצים לכל התערבות על-פי שיקול דעתו של החייל הישראלי בשטח, שהמחסום הוא לדידו אתר מלחמה. הקיום הפלסטיני נוכח שם במלוא כובד סופיותו, בפגיעותו האינסופית, במוות שכבר רוחש בו. הקמת המחסום – פעולה של הוצאה מן הכלל המנכיחה את הריבון בחוק למרות השהייתו – מאפשרת לו לקבוע אילו מקרים הם חריגים ומותר להפקיע בהם חיים באין מעניש.
בשנים האחרונות, עוברים חלק מהמחסומים בשטחים הכבושים תהליך של שכלול והופכים ל"מעברים", כפי שהם מכונים  בעגת הכיבוש. המעברים, הדומים למסופי מעבר בינלאומיים הממוקמים בגבול בין מדינות שכנות, מבצרים את שיח הזמניות של הכיבוש באצטלה של רצון ישראלי להגיע להפרדה אמיתית בין ישראל לפלסטין. במקום החיכוך הפיזי הישיר בין פלסטינים לחיילים במחסום רגיל, מוקמים במעברים מרחבים סטריליים המפרידים פיזית את החיילים מהפלסטינים. כמו-כן, מצוידים המעברים באמצעי בקרה אלקטרוניים משוכללים: הפלסטינים נאלצים לעבור במנהרות שהחיילים צופים בהן מחדרי זכוכית ממוזגים. החלפת המחסומים במעברים יוצרת רושם של ביטול מצב-החירום כתוצאה מהפיכת תנאי המעבר ל"אנושיים" ומתחשבים יותר. הם נראים כמרחב הכפוף לחוקים רגילים. ואולם מדובר רק בנורמליות למראית עין, שכן המעברים מנציחים את "זמניות" הכיבוש ואת חשיפוּת חיי הפלסטינים, בעיקר מאחר שהם זירת מלחמה סטרילית, כמקובל במלחמות פוסט-מודרניות, שבהן ההרג מתבצע ממרחק ובלי נקיפות מצפון.
המחסומים היו נתונים בעבר לביקורת ולפיקוח של ארגוני זכויות אדם למיניהם, בעוד שהמעברים, המבודדים יותר, רחוקים מעינם המפקחת של ארגונים אלה. המתרחש במעברים אינו שקוף, ולפיכך זהו מצב-חירום במסווה של נורמליות. יתר-על-כן, התבוננות מקרוב במעברים מלמדת על העמקת ההבדלים בחוויות הזמן של החיילים ושל הפלסטינים העוברים בהם. הפלסטינים נאלצים לבטל חלק ניכר מזמנם בהמתנה לפתיחת המעברים בידי החיילים ומוסיפים לחוות את ריקון זמנם והשהייתו. תזמון פתיחת המעברים מתבצע על-פי שיקול ישראלי אוטונומי ללא התחשבות בזמנם ובתנאי המתנתם של הפלסטינים, שבהעדר מגע אנושי נשללת מהם אפילו האפשרות ליידע את החיילים לחוויית הסבל הנגרם להם. מיקום החיילים בחדרי הזכוכית חוסך מהם את ההתלבטות המוסרית הנובעת ממגע ישיר איתם. במושגים פנומנולוגיים מדובר בפיצול החוויה המשותפת לשתי חוויות נפרדות. אמנם הצידוק שמספק המנגנון הקולוניאלי להפרדה פנומנולוגית זו הוא בטחוני, אך מאחוריו מסתתרת המכניזציה של הפיקוח כאמצעי להשתקת מצפון החיילים ולשיכוך הלחץ הנפשי שהם נתונים בו כתוצאה מנוכחותם במקום כה לא-אנושי כמחסום. ואולם דווקא הניתוק מחוויית הזמן של הפלסטינים מקשיח את השליטה בהם. הפער בין תנאי ההמתנה של הפלסטינים – במקום צר תחת כיפת השמיים כשהם נתונים לחסדי מזג האוויר וסובלים מן הדוחק והצפיפות המרובים – לבין תנאי ה"עבודה" של החיילים מנכר את האחרונים למשמעות הזמן של המושהים, ולפיכך גם למשמעות חייהם.

המשך המאמר 

 
בניית אתרים אפה מולטימדיה